יום ראשון, 1 ביולי 2012

היא זכאית למשהו בכלל?

הטור של דנה ספקטור בידיעות מעולם לא הצטיין בפמיניזם. כבר מזמן הפסקתי לקרוא אותו, כי החשיפה המתמדת של חייה הפרטיים של ספקטור התחילה להביך אותי (ולא ברור איך אותה לא). אבל השבוע כבר איבדתי את עשתונותיי. קראתי דעות על הטור, ניגשתי לעיתון לקרוא אותו, והזדעזעתי.

לצערי אין לינק, אך מדובר ב"7 ימים" של 29/6, לכל המעוניין. שם הטור: "היא זכאית". אתמצת פה בקצרה כדי שיהיה ברור במה מדובר: ספקטור מספרת על הידיד הכי טוב שלה, יריב, נשוי לשלומית, עובד במשרה מלאה, שלומית עובדת בחצי משרה מהבית ומגדלת את הילדים. יריב מתאונן על כך ששלומית דורשת ממנו יותר מדי, רוצה שיעשה דברים "מגדריים" כמו לסחוב שקיות ולקנות טייק אוויי בדרך הביתה, אבל לא מוכנה לעשות את הדברים ה"מגדריים" מהצד שלה כמו להכין ארוחת ערב או לסחוב את השקיות בעצמה. ספקטור לוקחת את זה להכללה על כל ה"זכאיות", כפי שהיא מכנה אותן, או במילים אחרות - הפמיניסטיות.

אז הבה נעבור על מה שהיא כותבת ונראה במה מדובר.

סיטואציה א': יריב יושב עם החברים שלו ורואה משחק כדורגל. שלומית חוזרת הביתה מקניות ומצפצפת לו מלמטה שירד לעזור לה עם השקיות. יריב מציית, לא בלי לציין שהוא לא מבין מה פתאום היא מפריעה לו באמצע הכדורגל, וכשהוא יורד למטה (ארבע קומות במעלית, המסכן, כפי שדואגת ספקטור להדגיש) מסתבר לו שהיא בסך הכל הביאה שתי שקיות מסופר-פארם - "אמנם כבדות, אבל לא בסדר גודל שיכול להכריע אשה די גבוהה כמו שלומית". שלומית לא טורחת להתנצל על כך שהפריעה לו באמצע הכדורגל, ולא "משלמת מס שפתיים מתחנחן" כדי שיואיל בטובו לעזור.

אני אומרת: לא ברור לי מה לעזאזל הבעיה. אני מסרבת להבין למה להפסיד חמש דקות (גג) מהמשחק כדי לעזור לאשתו עם השקיות, אם זה מה שהיא מבקשת, זה עד כדי כך נורא. בנוסף לכך, אני מסרבת לקבל את הטענה של ספקטור, לפיה אשה צריכה "לשלם מס שפתיים מתחנחן" כדי שבעלה יעזור לה עם השקיות, או לבקש סליחה שהיא מעיזה להפריע לו כדי שיעזור לה.

נכון, אני מסכימה, אם היא כבר הגיעה עם השקיות עד המעלית בכוחות עצמה, לא ברור למה היא צריכה אותו כדי שיכניס אותן למעלית ומשם הביתה. תנו לי לנחש שחסרים פה כמה פרטים, כי זה נשמע לא אמין.

ובכל מקרה, בעל צריך לעזור לאשתו כשהיא זקוקה לעזרה. גם היא צריכה לעזור לו כשהוא זקוק לעזרה. כן, גם אם היא היתה יושבת עם חברות ורואה טלוויזיה הייתי מצפה שהיא תפסיק לכמה דקות ותבוא לעזור לו אם הוא מבקש. לא רואה איפה הבעיה ולמה הוא היה צריך "להתחנחן" כדי שהיא תעשה זאת (או שרק אשה צריכה להתחנחן?). חלק מהעניין בחיים משותפים הוא עזרה הדדית.

אה, טוענת ספקטור, אלא שאין בנישואים האלה הדדיות. טוב, הסיטואציה הזו לא שכנעה אותי - נעבור הלאה.

סיטואציה ב': השעה שבע בערב, יריב יושב עם ספקטור על בירה אחרי יום עבודה. שלומית מסמסת לו שיבוא ויקנה פיצה בדרך.
מה יש לספקטור לומר על כך?

"לא מספיק שהיא לא עובדת קשה כמוני," אני קוראת במבטו, "שאני נקבר במשרד כל היום בעוד היא עובדת בחצי משרה מהבית, עכשיו גם נראה לה הגיוני לשלוח אותי בפקקים של שבע לאמצע העיר, לחפש חניה מול הפיצריה שאין בה אף פעם חניה, ואז לעמוד בתור עם רווקים תל אביבים צוהלים בדרכם להפגנה הבאה כדי לקנות ארוחת ערב."

אני אומרת: אכן מאשה שנמצאת בבית אני מצפה שתכין ארוחת ערב. בדרך כלל. זה לא נראה לי שוביניסטי או מדכא והייתי מצפה לאותו הדבר מגבר שנמצא בבית. אבל, וזה אבל גדול, לדרוש את זה ממנה באופן קבוע בלי פספוסים נראה לי מוגזם. עם כל הכבוד, יריב כרגע יושב על בירה עם ידידה, שזה בסדר גמור אבל האשה כרגע למעשה עדיין עובדת - היא בבית עם הילדים. זו עבודה שאין לאף אחד, ובייחוד לא לאב עצמו, זכות לזלזל בה. היא לא משחקת, אלא מטפלת בילדים, שזו עבודה הרבה יותר קשה מרוב העבודות המשרדיות. מנין לספקטור לדעת מה עבר עליה באותו יום? אולי היה לה יום קשה? אולי הילדים התישו אותה? אולי היא לא מרגישה טוב? אולי היא פשוט מאוד עייפה ולא מתאים לה להכין כרגע ארוחה לארבעה אנשים (אם לא יותר) למרות שבדרך כלל היא עושה זאת בנאמנות? למה זה כל כך מופרך לבקש מהבעל לקנות פיצה בדרך הביתה? (אגב, בתל אביב יש בערך מאה פיצריות, כל כך קשה למצוא אחת שיש מולה מקום חניה?)

מי יכין אותה (את ארוחת הערב)? הוא לא, למרות שיש אחלה גברים שפים בעולם, זה קצת מוגזם לבקש ממנו. ... אני אשה בשנות האלפיים, ולטפל בילדים זאת עבודה קשה יותר מכל משרד.

 מוגזם לבקש מהגבר להכין ארוחת ערב. אחלה גישה. ולגבי הציניות במשפט האחרון, היא מעידה יותר מכל עד כמה הקדמה לא חלחלה לשום מקום אצל יותר מדי אנשים.


ספקטור ממשיכה לבוא בטענות:

 יריב עובד גם במשרד וגם באבהות, ואת שניהם הוא עושה בלי הפסקה, בלי שנייה אחת של חסד...
אם יריב קורע את התחת בעבודה שלו מספיק כדי לשים המון כסף על השולחן בסוף החודש, שלומית אמורה לעבוד מספיק קשה בעבודה העיקרית שלה כדי שיהיה משהו על השולחן לילדים בסוף הערב.

הרי יריב עבד נורא קשה כל היום, אבל משום מה הבירה עם הידידה לא נחשבת ל"שנייה אחת של חסד". שלומית לא זוכה גם לזה: היא גם עובדת מהבית וגם מטפלת בילדים, "העבודה העיקרית שלה", שכוללת חינוך וטיפוח והשקעה בילדים המשותפים - הילדים הם גם שלו, בדיוק כמו שהם שלה! ולמרות זאת היא היחידה שמטפלת בהם כל היום - עכשיו היא מבקשת גם לעצמה שנייה אחת של חסד, אולי רוצה לשבת לנוח רגע ולא לרוץ להכין ארוחת ערב לבעל שתכף יגיע, אז היא מבקשת ממנו לקנות טייק אוויי. לא חלילה לבשל בעצמו, בסך הכל לעצור ולקנות בדרך. איך היא מעיזה?

כי ראו זה פלא, בעוד שלומית מתעקשת שיריב והיא שווים, היא שכוחת את כל השיוויון המפואר הזה בבואה לסחוב כמה שקיות למעלה. פתאום היא אשה, פתאום היא חלשה, פתאום היא כבר לא פנתרה שחורה ונזעמת... כעת היא מצפה ממנו שיהיה גבר-גבר רחב כתפיים ואבירי, בדיוק כמו שהג'נדר שלה דורש.

 זה אחד הטיעונים השוביניסטיים הנפוצים: איך בדיוק את פמיניסטית אם את לא סוחבת משאות כבדים? איך בדיוק את פמיניסטית אם את לא הולכת לעבוד בנגרות, בסבלות ובשיפוצים?

אז נא להפנים: הפמיניזם איננו מכחיש את ההבדלים הפיזיולוגיים בין הגברים לנשים! לטעון שאשה לא יכולה להיות שיוויוניסטית בגלל שהיא מסנג'רת גבר לסחוב דברים כבדים במקומה, זה כמו לטעון שגבר לא יכול להיות שיוויוניסט בגלל שהוא מסנג'ר אשה להרות וללדת במקומו. יש בינינו הבדלים ביכולות הפיזיות הממוצעות, והפמיניזם לא מתכחש לזה, אפילו לא לשנייה. האם שלומית ביקשה מיריב לשאת את התינוקות שלהם ברחמו במקומה? אה, לא? אז למה הוא לא יכול לסחוב את השקיות? רק בגלל שהיא זו שקנתה אותן? אולי הוא זה שצריך לסחוב את הילדים ברחמו בגלל שהוא זה שרצה אותם?

הוא גם מפרנס, גם עם הילדים, גם היא לא ממש מתה על סקס. שזה בסדר גמור, זכותה של כל אשה לסרב לשכב עם הגבר שלה, ועדיין, כשהיא מסתכלת בראי ורואה את פניה העייפות, פנים של אשה שלא ממש עובדת וגם לא ממש עם הילדים, איך זה שהיא לא שואלת את עצמה מה הוא מקבל. ... מה יוצא לי בתמורה לכל העבודה הקשה הזאת? ... מישהי שגם תלויה בי כלכלית, גם לא מסתדרת עם הילדים וגם מסרבת לגעת בי מסיבות שונות ומשונות...

כאן כבר מצטיירת תמונה קצת שונה ואם ספקטור היתה מתחילה את הטור מזה - הייתי מתייחסת קצת אחרת. עכשיו, סוף סוף, אני מסכימה שהיחסים האלה הם באמת לא לגמרי הוגנים. כי אם שלומית לא באמת עובדת ולא מטפלת בילדים כמו שצריך, וגם היחסים שלה עם בעלה לא משהו, אז אני מסכימה שהאיזון פה הוא, כנראה, לרעתו של יריב. למרות זאת קשה לומר שהוא שה תמים, או הרבה יותר מסכן ממנה.

עם זאת, מכאן ועד להשליך מהיחסים האלה על כל מערכות היחסים שנשים פמיניסטיות מנהלות באשר הן, זו הרחקת לכת מוגזמת.

רוב הנשים שעובדות בבית, עובדות הרבה יותר קשה מהגבר שעובד במשרד. ונמאס לי שמזלזלים בזה כל הזמן. כל מטלות הבית עליה, כל הטיפול בילדים עליה, בנוסף לכך יש לה גם עסק לטפל בו, היא לא בדיוק משחקת קלפים כל היום. כבר כתבתי על כך בהרחבה בפוסט אחר. זה המקרה הנפוץ, ולא זה שספקטור מתארת כאן.

ולבסוף, החלק האהוב עליי:

"שלומית לעולם לא תדע כמה זה נעים להתעלות על עצמך," אני חושבת, "כמה זה נעים לצאת מגדרך בשביל להקסים מישהו שאת אוהבת, אפילו כשביד אחת את מערבבת צלי ובשנייה את מנגבת אף לילדה."


להתעלות על עצמה? לא ראיתי שהוא התעלה על עצמו כשהיא ביקשה ממנו לקנות פיצה או לסחוב שקית...

"להצליח לקפוץ למכולת כדי להביא את הגלידה שהוא אוהב ולהרגיש כמו לביאה סקסית וכל יכולה כשאת חוזרת. זה אולי לא שיוויוני, אבל זו תחושה נהדרת."

בשבילך, בשבילך. למה להכליל על כל הנשים? אולי לא כולנו רוצות להיות אחראיות על הכל-הכל-הכל, אולי חלקנו מתקוממות על הדרישות הבלתי אפשריות?

תבינו מה ספקטור - והחברה בכלל - דורשת מהנשים: את צריכה לעבוד (אחרת יגידו שאת לא עושה כלום בחיים), את צריכה לגדל את הילדים (אחרת יגידו שאת מקריבה את הילדים שלך למען העבודה, והילדים שלך מסכנים ומוזנחים ובטח שונאים אותך), את צריכה לעשות את כל עבודות הבית (אחרת מי יעשה? הגבר? לא, זה קצת מוגזם לבקש ממנו, כמו שאומרת ספקטור), את צריכה לספק את הגבר שלך במיטה (כי הכי כיף להיות לביאה סקסית אחרי שכל היום קרעת את עצמך בין עבודה-ילדים-בישולים-ניקיונות).

והגברים מה? הם צריכים לעבוד ו"לשים המון כסף על השולחן בסוף החודש". וזהו. כאן נגמרת האחריות שלהם בחיים. הם לא צריכים לעשות מטלות בבית - כאמור, זה מוגזם לבקש מהם. הם לא צריכים לטפל בילדים - קצת פוצי מוצי כשהם באים הביתה, גג להקריא סיפור וזהו, הרי הם עבדו נורא קשה כל היום (כאילו האשה ישבה רגל על רגל ולא התרוצצה מהבוקר עד הלילה). הם לא צריכים לספק את האשה במיטה - זה התפקיד שלה, כמו תמיד, לפנק את הגבר המסכן שעובד כל היום (וכמו שספקטור אומרת, "גבר מצפה למציצה מדי פעם"). כמובן שאם אחד הילדים מתעורר בלילה זה התפקיד של האשה לקום, כי הגבר צריך לקום מחר בבוקר מוקדם לעבודה, נכון?

לא, הגבר במודל של ספקטור צריך להגיע הביתה, להרים רגליים למעלה, לקבל מאשתו היקרה בירה קרה וסטייק מהביל ו"יחס של גיבור השב הביתה". הוא זקוק לשניות האלה של החסד. והאשה? היא לא זקוקה להן, היא חזקה, היא אשה.

בקיצור, אנחנו מסרבים לשנות את התפיסה הפשוטה לפיה אשה חייבת לעבוד 24 שעות ביממה. אסור לה לנוח, אסור לה לבקש עזרה, אסור לה להתלונן. הגבר עובד במשרד וכאן זה נגמר. לא בסדר לבקש שיסחוב שקיות, לא בסדר לבקש שיקנה אוכל בדרך הביתה, הוא צריך לבוא לבית מתוקתק ולשבת כי הוא עבד נורא קשה. וזכותו להתלונן אם הוא לא מקבל יחס של מלך, כמובן. האשה? שתמשיך לעבוד.

אני רוצה לראות כמה גברים מסוגלים לעמוד במה שהאשה שלהם עומדת, מדי יום ביומו, בלי עזרה. באמת. שיעבדו בבוקר, יטפלו אחר כך בילדים עד שהאשה חוזרת, ישלבו בזה קניות, ניקיונות ובישולים, כל זה לפני שהאשה חוזרת, ויעמידו בית מסודר ונקי למופת עם ארוחה חמה כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה, בלי להתלונן, בלי להחמיץ פנים, יתנו לה יחס של "גיבורה השבה הביתה" ויפנקו אותה, ככה מדי יום ביומו בלי לבקש ממנה כלום.

באמת.

משום מה נדמה לי שזו הדרך היחידה לגרום להם להבין משהו.


נ.ב.: מעצבן אותי במיוחד כשנשים עצמאיות, עם מקצוע ועם כוח בידיים, כמו דנה ספקטור שיש לה טור בידיעות והרבה קוראים, יורדות על הפמיניזם ושוללות אותו. הרי אלמלא הפמיניזם, ספקטור לא היתה עיתונאית ידועה ולא היתה יכולה לעזוב את בעלה לטובת הגבר הנוכחי. היא היתה נשארת בנישואיה הראשונים לנצח ויושבת בבית כל היום. אז בבקשה קצת כבוד לפני שמתחילים בעקיצות.

נ.ב. מס' 2: יודעים איך יריב יכול לצאת ענק מהסיפור הזה? יש לי רעיון, והוא יפה כל כך עד שחשבתי אולי לשלוח אותו לספקטור עצמה, כדי שבאמת תציע לו. אז ככה:

תארו לכם את יריב שלנו מרים את הטלפון לאשתו ואומר לה כך:

"שלומיתוש, אני יודע שאת עובדת נורא קשה בזמן האחרון. אני רוצה לפנק אותך ורוצה לראות אותך מחייכת, זה חשוב לי. לכן אני מציע, שהיום אני אצא מוקדם מהעבודה, את תיפגשי לך עם חברות או תלכי לקבל מסאז' ולעשות מניקור. אני אהיה עם הילדים, אנקה את הבית, אכבס, אעשה מקלחות והשכבות - לגמרי לבדי. את תבואי ותמצאי בית מצוחצח, אני מבטיח לך. ובנוסף לזה, כשתגיעי הביתה, תחכה לך על השולחן ארוחת הערב שאת הכי אוהבת, עם נרות, ואחרי האוכל אנחנו ניכנס למיטה, ואני אפנק אותך שם עד שתראי כוכבים."

ואם שלומית תתמה ותשאל: "מה יום מיומיים?" כל שעל יריב לענות הוא, בפשטות: "כי אני אוהב אותך."

הגיע הזמן ללמוד: אם אתה רוצה לקבל, עליך קודם כל לתת. אני בטוחה שאם יריב ינסה זאת עם שלומית, הוא יקבל חזרה כפל כפליים. זה יכול להיות ערב שהיא לא תשכח לעוד הרבה הרבה זמן, הוא ימלא לה את המצברים ויזכיר לה את כל מה שיפה בקשר ביניהם. אני בטוחה שאחרי ערב כזה, היא תעשה הכל כדי לגרום ליריב להרגיש טוב בזכותה, כפי שהוא גרם לה להרגיש בזכותו. ויריב שלנו יצא - לא גדול, ענק.

3 תגובות:

  1. טוב אז הנה לך אפילו תגובה! :). גילוי נאות: אני לא קראתי את ספקטור מעולם חוץ מזה ששמעתי עליה מידי פעם פה ושם אבל אבמת שחוץ ממה שאת כותבת אין לי רקע עליה.

    אני מסכים איתך לגמרי שזה לא לעניין שהיא מכלילה את הרגשות שלה לכל הנשים או שהיא ישר יודעת מה יריב חושב לדוגמה ומצד שני במקרה הספציפי הזה בהחלט יכול להיות שיריב נושא יותר בנטל או שזו סתם חוויתה הסוביקטיבית של ספקטור ממה שהוא סיפר לה קשה כמובן לדעת.

    את כבר מכירה אותי ולדבר על מה קורה ברב המשפחות זה לא הצד החזק שלי :P. אני חושב שגם בלעבוד במשרד יש אתגרים וגם בלטפל בילדים יש אתגרים ולא צריך לבטל שום דבר וזה לא כל כך חוכמה להגיד לגבר שלא עשה שום עבודת בית בחייו פתאום להתחיל לעשות את זה ולצפות שהוא יצליח בלי להתרגל תקופה די ארוכה (הרי כמו שאת אומרת זה עבודה קשה) כמו שאם אני אקח עקרת בית במשרה מלאה היא לא תוכל להתחיל לעבוד בהייטק ישר ללא השכלה מתאימה...

    אני מכיר את הטענה שהמציאות בתקופה האחרונה הכתיבה שגם נשים יוצאות לעבודה (לא מספיקה משכורת אחת) ויש הרבה גברים שלא מוכנים לחלוק איתן את נטל עבודות הבית והכל נופל עליהן וזאת נשמעת לי תופעה מאוד עצובה :(. אני חושב שכמובן כמו כל דבר צריך דיאלוג פתוח עם בן הזוג ואם הוא לא מוכן להתחלק והאשה מרגישה נחנקת אולי זה לא הבן זוג בשבילה...
    אני גם מניח שצריך פה גם הרבה עבודה חברתית כדי להוריד סטריאוטיפים שגורמים לקבעונות מחשבתיים כי אני מניח שזה צורת חשיבה שמושרשת עמוק בחלק מהגברים.

    את אמרת שנראה אם יש גבר שמצליח לעשות את כל הדברים האלה ביחד ולא להתפרק, אבל אני חושב שגם צריך לשאול אם קיימת כזאת אישה :) ובכל מקרה אני תמיד בעד למצוא את הסידור ששני הצדדים יצאו מרוצים ממנו, כלומר גם אם יש איזה סופרוומן אחת או שתיים שכן רוצה לעשות הכל ויש גבר שמוכן לתת לה, זה גם בסדר אם כולם מרוצים :P.

    השבמחק
  2. תודה על התגובה! אני מסכימה איתך. :)

    השבמחק
  3. שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי שירה אליהו, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אלאבה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, dralaba3000@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה +1(425) 477-2744. אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי

    השבמחק