המוח שלי היה כל כך אפוף בעשן סיגריות שלא הצלחתי לכתוב כותרת של ממש. הפוסט הזה עוסק, איך לא, במעשני הסיגריות.
גילוי נאות: במשפחה שלי אפשר לספור על כף יד אחת את הלא-מעשנים, ואני ביניהם. כל חיי עישנו לידי, וכל חיי תיעבתי את העשן הנורא הזה ותמיד ניסיתי להתרחק ככל האפשר. לא יכולה לסבול את הריח. פשוט לא מסוגלת.
אני מודה: ישנם פרמטרים בודדים מאוד שעל פיהם אני פוסלת בני זוג פוטנציאליים בלי לבדוק בכלל במי מדובר. דווקא לגבי מראה חיצוני אני מאוד גמישה, וכך גם לגבי תחומי עניין, קריירה ועוד המון פרמטרים. אבל עישון זה ה-turn off הכי רציני שלי ועליו לא הייתי מוכנה מעולם להתפשר. לא יוצאת עם גבר מעשן - לא סיגריות, לא סיגרים, לא נרגילה, לא סמים - כלום. אם הוא מעשן, ואפילו "פעם ב...", ואפילו רק בחברה, אין על מה לדבר.
לשם ההבהרה: זה לא אומר שאני לא יכולה להתיידד עם אדם מעשן. זה גם לא אומר שאנתק קשר עם חברים שלי, אם הם יתחילו לעשן. ממש לא. כל עוד הם לא יעשו זאת לידי, זה בהחלט לא יפריע לי.
בניגוד להרבה נושאים שבהם אני נחרצת, דווקא בסיגריות אני מבינה. אמא שלי עישנה במשך עשרים השנים הראשונות לחיי. כאמור, כמעט כל בני המשפחה האחרים שלי עדיין מעשנים, לפחות מדי פעם. כך שאף אחד לא יוכל לספר לי שאם יושבים בצד השני של החדר זה לא מפריע. לי זה מפריע. תמיד ידעתי מתי אמא שלי עישנה, גם אם הייתי בחדר השני, וגם אחרי שהיא כבר סיימה. כך שאי אפשר לחדש לי יותר מדי. מי שלא סבל זאת מקרוב, לא מבין עד כמה עשן סיגריות יכול להפריע ולהציק.
מי שנוסע באוטובוסים בטח מכיר את תופעת המעשנים הכפייתיים בתחנות האוטובוס. כשהם עומדים ליד התחנה ומעשנים - זה מעצבן; כשהם עומדים בתוך התחנה - זו כבר חוצפה; כשהם יושבים - התנהגות בהמית של ממש. על אחת כמה וכמה - כשיורד גשם. מכיוון שאני נוסעת באוטובוסים מדי יום, כבר נתקלתי בתופעה המכעיסה הזו עשרות פעמים. לא הופתעתי במיוחד לגלות שאותם אנשים שיושבים בתחנה בזמן שיורד גשם ומעשנים, ולמעשה כופים על כל האחרים לעשן יחד איתם, אלה בדיוק אותם אנשים שאחר כך דוחפים את כולם כדי לעלות ראשונים לאוטובוס, מתיישבים במושב הקדמי וקוברים ראש בחלון כדי לא לפנות את מקומם לזקנים שעולים לאוטובוס, ומניחים את המטרייה הרטובה על המושב לידם. למה זה לא מפתיע? כי כל המעשים האלה נובעים מחוסר התחשבות מאוד בסיסי ואי-רצון לראות סנטימטר מעבר לקצה הסיגריה של עצמם.
תודה לאל שבקרוב, סוף כל סוף, זה לא יהיה חוקי.
אגב, אני לא מוכנה לקבל אמירות בסגנון: "את עומדת ליד הכביש ויש כבר עשן מהמכוניות! באמת מפריעה לך הסיגריה המסכנה הזו באוויר הפתוח?" כן. מפריעה לי מאוד. אני לא יכולה לנשום בגללה. ואני לא מוכנה שיכפו עליי את העשן הזה, וזו זכותי המלאה. אם אני אומרת שזה מפריע לי, אז זה מפריע לי והמעשנים צריכים ללכת למקום שבו לא יפריעו לאף אחד.
ב"ארץ נהדרת" עשו פעם חיקוי של סוניה פרס ז"ל. היא הגיעה לאולפן, הדליקה סיגריה ואמרה לקיציס: "אכפת לך שאני אעשן פה?" קיציס אמר "כן", והיא ענתה לו: "אז תצא החוצה."
ככה בערך נראו רבים מהמפגשים המשפחתיים אצלנו לאורך חיי: "מפריע לך שאנחנו מעשנים? את יכולה לצאת."
למה אני זו שצריכה לצאת, לעולם לא אצליח להבין. יושבים כמה אנשים ביחד, ואחד מהם מתחיל בפעולה שמפריעה למישהו אחר - מי מהם צריך לצאת, עושה הפעולה, או זה שהיא מפריעה לו? נניח שכולם יושבים ומדברים ואחד מהם מתחיל לשיר בקולי קולות ומפריע לשאר. האם השאר צריכים לקום ולצאת, או שהוא זה שצריך לצאת אם כל כך חשוב לו לשיר? ואם הוא מפריע רק לאדם אחד ולכל השאר לא אכפת, האם האדם הזה צריך לצאת, או שבכל זאת הזמר החובב הוא זה שצריך לצאת?
כשהייתי ילדה, לפני שנים לא רבות, עדיין היה מותר לעשן במקומות ציבוריים. באוטובוסים עצמם כבר נאסר לעשן לפני שנים רבות, אבל במסעדות דווקא היה מותר. איזה סיוט זה היה. בדיוק כמו בפאבים ובמועדונים היום - שגם בהם כמובן כבר אסור לעשן, ובכל זאת אנשים מרשים לעצמם. זו אחת הסיבות שאני כל כך שונאת ללכת למקומות האלה: תמיד אני חוזרת עם בגדים מצחינים ושיער ספוג עשן.
שמעתי שבארה"ב יש חוק האוסר על עובדים לעשן - לא רק בתוך מקום העבודה, אלא גם ליד דלת הכניסה. זאת כדי למנוע מעובדים שאינם מעשנים לצאת או להיכנס ולספוג ענן עשן לפרצוף. המעשנים חייבים להתרחק 100-200 מטר מהדלת. אני חושבת שזה מצוין, וגם בעבודה שלי תמיד הפריע לי שאני לא יכולה לצאת מהבניין בלי לנשום את הריח המחריד הזה.
תהיתי אם אצליח להגיע עד כאן בלי להתייחס בכלל לאספקט הבריאותי של העשן. הנה, הצלחתי. אז אוסיף בקצרה, כי זו אינה הנקודה העיקרית, אבל אולי זה מה שיבהיר את העניין: אם לא אכפת למעשנים שהרוב מסביבם סובל בגלל הסיגריות שלהם, לפחות הם צריכים להבין שגם עישון פאסיבי מזיק לבריאות, וזכותי להיות היסטרית לגבי הבריאות שלי (מסתבר שאני היסטרית; מעניין שרק מעשנים אמרו לי את זה). הם רוצים לסרטן את עצמם ולשאוף זפת לריאות - זכותם, אבל אין להם זכות לכפות את זה על הלא-מעשנים. אם אומרים להם שזה מפריע, הם חייבים להתחשב. נימוס בסיסי ביותר.
גילוי נאות: במשפחה שלי אפשר לספור על כף יד אחת את הלא-מעשנים, ואני ביניהם. כל חיי עישנו לידי, וכל חיי תיעבתי את העשן הנורא הזה ותמיד ניסיתי להתרחק ככל האפשר. לא יכולה לסבול את הריח. פשוט לא מסוגלת.
אני מודה: ישנם פרמטרים בודדים מאוד שעל פיהם אני פוסלת בני זוג פוטנציאליים בלי לבדוק בכלל במי מדובר. דווקא לגבי מראה חיצוני אני מאוד גמישה, וכך גם לגבי תחומי עניין, קריירה ועוד המון פרמטרים. אבל עישון זה ה-turn off הכי רציני שלי ועליו לא הייתי מוכנה מעולם להתפשר. לא יוצאת עם גבר מעשן - לא סיגריות, לא סיגרים, לא נרגילה, לא סמים - כלום. אם הוא מעשן, ואפילו "פעם ב...", ואפילו רק בחברה, אין על מה לדבר.
לשם ההבהרה: זה לא אומר שאני לא יכולה להתיידד עם אדם מעשן. זה גם לא אומר שאנתק קשר עם חברים שלי, אם הם יתחילו לעשן. ממש לא. כל עוד הם לא יעשו זאת לידי, זה בהחלט לא יפריע לי.
בניגוד להרבה נושאים שבהם אני נחרצת, דווקא בסיגריות אני מבינה. אמא שלי עישנה במשך עשרים השנים הראשונות לחיי. כאמור, כמעט כל בני המשפחה האחרים שלי עדיין מעשנים, לפחות מדי פעם. כך שאף אחד לא יוכל לספר לי שאם יושבים בצד השני של החדר זה לא מפריע. לי זה מפריע. תמיד ידעתי מתי אמא שלי עישנה, גם אם הייתי בחדר השני, וגם אחרי שהיא כבר סיימה. כך שאי אפשר לחדש לי יותר מדי. מי שלא סבל זאת מקרוב, לא מבין עד כמה עשן סיגריות יכול להפריע ולהציק.
מי שנוסע באוטובוסים בטח מכיר את תופעת המעשנים הכפייתיים בתחנות האוטובוס. כשהם עומדים ליד התחנה ומעשנים - זה מעצבן; כשהם עומדים בתוך התחנה - זו כבר חוצפה; כשהם יושבים - התנהגות בהמית של ממש. על אחת כמה וכמה - כשיורד גשם. מכיוון שאני נוסעת באוטובוסים מדי יום, כבר נתקלתי בתופעה המכעיסה הזו עשרות פעמים. לא הופתעתי במיוחד לגלות שאותם אנשים שיושבים בתחנה בזמן שיורד גשם ומעשנים, ולמעשה כופים על כל האחרים לעשן יחד איתם, אלה בדיוק אותם אנשים שאחר כך דוחפים את כולם כדי לעלות ראשונים לאוטובוס, מתיישבים במושב הקדמי וקוברים ראש בחלון כדי לא לפנות את מקומם לזקנים שעולים לאוטובוס, ומניחים את המטרייה הרטובה על המושב לידם. למה זה לא מפתיע? כי כל המעשים האלה נובעים מחוסר התחשבות מאוד בסיסי ואי-רצון לראות סנטימטר מעבר לקצה הסיגריה של עצמם.
תודה לאל שבקרוב, סוף כל סוף, זה לא יהיה חוקי.
אגב, אני לא מוכנה לקבל אמירות בסגנון: "את עומדת ליד הכביש ויש כבר עשן מהמכוניות! באמת מפריעה לך הסיגריה המסכנה הזו באוויר הפתוח?" כן. מפריעה לי מאוד. אני לא יכולה לנשום בגללה. ואני לא מוכנה שיכפו עליי את העשן הזה, וזו זכותי המלאה. אם אני אומרת שזה מפריע לי, אז זה מפריע לי והמעשנים צריכים ללכת למקום שבו לא יפריעו לאף אחד.
ב"ארץ נהדרת" עשו פעם חיקוי של סוניה פרס ז"ל. היא הגיעה לאולפן, הדליקה סיגריה ואמרה לקיציס: "אכפת לך שאני אעשן פה?" קיציס אמר "כן", והיא ענתה לו: "אז תצא החוצה."
ככה בערך נראו רבים מהמפגשים המשפחתיים אצלנו לאורך חיי: "מפריע לך שאנחנו מעשנים? את יכולה לצאת."
למה אני זו שצריכה לצאת, לעולם לא אצליח להבין. יושבים כמה אנשים ביחד, ואחד מהם מתחיל בפעולה שמפריעה למישהו אחר - מי מהם צריך לצאת, עושה הפעולה, או זה שהיא מפריעה לו? נניח שכולם יושבים ומדברים ואחד מהם מתחיל לשיר בקולי קולות ומפריע לשאר. האם השאר צריכים לקום ולצאת, או שהוא זה שצריך לצאת אם כל כך חשוב לו לשיר? ואם הוא מפריע רק לאדם אחד ולכל השאר לא אכפת, האם האדם הזה צריך לצאת, או שבכל זאת הזמר החובב הוא זה שצריך לצאת?
כשהייתי ילדה, לפני שנים לא רבות, עדיין היה מותר לעשן במקומות ציבוריים. באוטובוסים עצמם כבר נאסר לעשן לפני שנים רבות, אבל במסעדות דווקא היה מותר. איזה סיוט זה היה. בדיוק כמו בפאבים ובמועדונים היום - שגם בהם כמובן כבר אסור לעשן, ובכל זאת אנשים מרשים לעצמם. זו אחת הסיבות שאני כל כך שונאת ללכת למקומות האלה: תמיד אני חוזרת עם בגדים מצחינים ושיער ספוג עשן.
שמעתי שבארה"ב יש חוק האוסר על עובדים לעשן - לא רק בתוך מקום העבודה, אלא גם ליד דלת הכניסה. זאת כדי למנוע מעובדים שאינם מעשנים לצאת או להיכנס ולספוג ענן עשן לפרצוף. המעשנים חייבים להתרחק 100-200 מטר מהדלת. אני חושבת שזה מצוין, וגם בעבודה שלי תמיד הפריע לי שאני לא יכולה לצאת מהבניין בלי לנשום את הריח המחריד הזה.
תהיתי אם אצליח להגיע עד כאן בלי להתייחס בכלל לאספקט הבריאותי של העשן. הנה, הצלחתי. אז אוסיף בקצרה, כי זו אינה הנקודה העיקרית, אבל אולי זה מה שיבהיר את העניין: אם לא אכפת למעשנים שהרוב מסביבם סובל בגלל הסיגריות שלהם, לפחות הם צריכים להבין שגם עישון פאסיבי מזיק לבריאות, וזכותי להיות היסטרית לגבי הבריאות שלי (מסתבר שאני היסטרית; מעניין שרק מעשנים אמרו לי את זה). הם רוצים לסרטן את עצמם ולשאוף זפת לריאות - זכותם, אבל אין להם זכות לכפות את זה על הלא-מעשנים. אם אומרים להם שזה מפריע, הם חייבים להתחשב. נימוס בסיסי ביותר.
כן.
השבמחקאבל..
לעשן יש ערך שלא יסלוא בפז, פסיכולוגי, חברתי וכדומה.
או
שעישון הוא נכות. גם בנכים צריך להתחשב, אפילו לפנות להם כיסא.
אני מניחה שזה נכתב בצחוק. :)
מחקלא במיוחד.
מחקאז לא ממש הבנתי. הרי לעשן אין שום ערך פסיכולוגי (הוא אמנם מרגיע, אבל אחרי שההשפעה חולפת הגוף נכנס לקריז), ובטח שלא חברתי. ועישון זה לא נכות, כי הרי הוא נעשה מבחירה. חוץ מזה, בן אדם נכה לא מזיק לבריאותם של אחרים. אז לא הבנתי מה אתה מנסה לומר.
מחק