בניגוד למה שעשוי להשתמע מהפוסט הקודם ("חתונות וכל המסביב"), אני בהחלט מרגישה את עצמי יהודיה. אני אפילו מאמינה באלוהים.
הבעיה מתחילה כשאנשים מגדירים אותך "מאמין" רק אם אתה מאמין בדיוק במה שהם מאמינים. כאשר הם מנכסים את אלוהים ואת היהדות כולה לעצמם ואומרים שמי שלא מאמין בדיוק בזה, הוא לא יהודי, או לפחות לא מאמין ביהדות.
וזה לא נכון. התנ"ך, המשנה והתלמוד כולם פתוחים לפרשנויות רבות. נכון שככל שאתה קורא ומעמיק יותר, ככל שאתה מתעמק יותר, אתה קולט את רוח הדברים ויכול לפרש את הכתובים בהצלחה רבה יותר. ולמרות זאת, יש כל כך הרבה חילוקי דעות בין הפרשנים, וכל כך הרבה זרמים בדת הקטנטנה הזו שנקראת יהדות ("שני יהודים, שלוש דעות") שלמה בעצם לא לקבל את העובדה שגם לי יש דעה ופרשנות משלי - רק כי אני לא רבנית? כמובן שאני לא מכריחה אף אחד להאמין במה שאני מאמינה, מצדי להיות היחידה, אבל זה פוגע כאשר טוענים ש"זו לא היהדות". זו כן היהדות, פשוט היהדות כפי שאני רואה אותה. ואם אני טועה - במה זה מפריע למישהו?
אז במה אני מאמינה?
קודם כל, אני מאמינה באלוהים. וזה לגמרי מתוך בחירה. נשמע קצת הזוי "לבחור" להאמין באלוהים, אבל כך אני מרגישה: אני רוצה להאמין ולכן אני מאמינה. במשך שנים רבות התקשיתי להאמין, כי אני מאוד ריאלית ומדעית, וישות מיסטית שאין שמץ הוכחה לקיומה לא כל כך מסתדרת עם צורת המחשבה ועם ההיגיון שלי.
ובכל זאת אובדן התמימות הזה קשה לי מדי. המחשבה שאין שום כוח עליון ש"מפקח" על העולם, משמעה בעצם שאין למי לפנות. אני רוצה שיהיה לי למי לפנות, ורוצה לתת לו שם.
אז שמתי לב שכאשר מאמינים, כאשר משקיעים אנרגיות חיוביות באמונה שאני מבקשת משהו ומנסה להיות טובה כדי שאזכה למבוקשי - הדברים נוטים יותר להסתדר. מחשבה חיובית יוצרת מציאות חיובית. אז אני רוצה לקרוא לזה אלוהים.
אלוהים מבחינתי הוא טוב ומיטיב. באמת טוב, ולא טוב רק כשטובים אליו - שזו ההרגשה שנוצרת כשאומרים שהוא מתנגד להומוסקסואלים או מעניש את מי שנוסע בשבת.
אני לא מאמינה שלאלוהים באמת אכפת מרוב המצוות שטוענים שהוא זה שאמר שצריך לעשות אותן. לדוגמא: הפרדה בין בשר וחלב, שמירת שבת, שמירת כשרות בפסח וכו'. אני כן חושבת שיש הרבה מאוד היגיון מאחורי חלקן.
שבתות וחגים למשל: כל אחד צריך מה שנקרא "יום טוב", זמן מנוחה. זה לא בשביל אלוהים, אלא בשביל עצמנו, כדי ליצור אווירה קצת שונה, ואחר כך יהיה קל יותר לחזור לשגרה. רוצים להתייחס לזה כאל מצווה שאם לא מקיימים אותה נענשים משמים? זכותכם, אבל אני לא רואה את זה ככה. אני חושבת שאי קיום המצווה הוא עונש מספיק. אם אני מתייחסת לשבת כמו אל כל יום אחר, עובדת ולומדת, ולמעשה אין לי יום מנוחה, למה שאלוהים יעניש אותי על זה? האם העובדה שאין לי יום מנוחה אינה עונש מספיק? זו בדיוק הסיבה שלא מקובלת עליי הפרשנות לפיה אין לנסוע בשבת. אם זו הדרך שלי לצאת מהשגרה, האם יש מישהו שמותר לו לאסור את זה עליי?
המצוות שבין אדם לחברו הן היפות ביותר מבין מצוות היהדות. הן בעצם הסיבה שאני מרגישה יהודיה. לדוגמא, "ואהבת לרעך כמוך" ("זו התורה כולה על רגל אחת") זה מקסים בעיניי. המצווה לשלום בית גם היא יפה מאוד. יש עוד הרבה מצוות כאלה, ביניהן הברורות כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", וגם כאלה שהושקעה בהן יותר מחשבה: "כבד את אביך ואת אמך" (אני מסרבת לקבל את הפרשנות לפיה האב קודם ולכן צריך קודם לכבד אותו - זה לא מה שמשתמע מכאן לדעתי), "לא תעמוד על דם רעך", מצוות ביקור חולים ורבות אחרות.
אמירה יפה היא: "אלוהים עוזר לאלו העוזרים לעצמם". כך שברור שאין טעם לבקש מאלוהים שייתן לי משהו בלי שאתאמץ למענו. אלוהים לא יעשה את העבודה במקומי. בדיוק להיפך, אלוהים מעודד עבודה קשה, לדעתי.
ומה לגבי הפחד? לקיים מצוות מתוך פחד שאלוהים יראה אותי מפרה מצווה ויעניש אותי? למה צריך לפחד מאלוהים אם הוא אכן כל כך טוב כמו שאומרים עליו? אני לא מפחדת מאלוהים. אני שלמה עם עצמי רוב הזמן, ומרגישה שהדברים שאני עושה נכונים. לכן אני לא חושבת שיש לי ממה לפחד. כאשר אני לא שלמה עם משהו שאני עושה, המצפון שלי מייסר אותי על כך, אני מתחרטת, וזה בעיניי עונש מספיק, ברוב המקרים. כאשר אני מעליבה מישהו, לדוגמא, זה בעיניי חטא, וכואב לי שהעלבתי אותו למרות שהרי לא נעלבתי בעצמי. וזה בעיניי סוג של עונש, ואולי הוא לא בא מאלוהים, ולמרות זאת אני רואה זאת כך. אלוהים מציג מודל מסוים שאני שואפת להשתוות אליו. מודל של טוב לב, של חסד, של סליחה, של רחמים. כנראה שלא אצליח, אבל אני רוצה לנסות. וזוהי משמעות היהדות בעיניי.
הבעיה מתחילה כשאנשים מגדירים אותך "מאמין" רק אם אתה מאמין בדיוק במה שהם מאמינים. כאשר הם מנכסים את אלוהים ואת היהדות כולה לעצמם ואומרים שמי שלא מאמין בדיוק בזה, הוא לא יהודי, או לפחות לא מאמין ביהדות.
וזה לא נכון. התנ"ך, המשנה והתלמוד כולם פתוחים לפרשנויות רבות. נכון שככל שאתה קורא ומעמיק יותר, ככל שאתה מתעמק יותר, אתה קולט את רוח הדברים ויכול לפרש את הכתובים בהצלחה רבה יותר. ולמרות זאת, יש כל כך הרבה חילוקי דעות בין הפרשנים, וכל כך הרבה זרמים בדת הקטנטנה הזו שנקראת יהדות ("שני יהודים, שלוש דעות") שלמה בעצם לא לקבל את העובדה שגם לי יש דעה ופרשנות משלי - רק כי אני לא רבנית? כמובן שאני לא מכריחה אף אחד להאמין במה שאני מאמינה, מצדי להיות היחידה, אבל זה פוגע כאשר טוענים ש"זו לא היהדות". זו כן היהדות, פשוט היהדות כפי שאני רואה אותה. ואם אני טועה - במה זה מפריע למישהו?
אז במה אני מאמינה?
קודם כל, אני מאמינה באלוהים. וזה לגמרי מתוך בחירה. נשמע קצת הזוי "לבחור" להאמין באלוהים, אבל כך אני מרגישה: אני רוצה להאמין ולכן אני מאמינה. במשך שנים רבות התקשיתי להאמין, כי אני מאוד ריאלית ומדעית, וישות מיסטית שאין שמץ הוכחה לקיומה לא כל כך מסתדרת עם צורת המחשבה ועם ההיגיון שלי.
ובכל זאת אובדן התמימות הזה קשה לי מדי. המחשבה שאין שום כוח עליון ש"מפקח" על העולם, משמעה בעצם שאין למי לפנות. אני רוצה שיהיה לי למי לפנות, ורוצה לתת לו שם.
אז שמתי לב שכאשר מאמינים, כאשר משקיעים אנרגיות חיוביות באמונה שאני מבקשת משהו ומנסה להיות טובה כדי שאזכה למבוקשי - הדברים נוטים יותר להסתדר. מחשבה חיובית יוצרת מציאות חיובית. אז אני רוצה לקרוא לזה אלוהים.
אלוהים מבחינתי הוא טוב ומיטיב. באמת טוב, ולא טוב רק כשטובים אליו - שזו ההרגשה שנוצרת כשאומרים שהוא מתנגד להומוסקסואלים או מעניש את מי שנוסע בשבת.
אני לא מאמינה שלאלוהים באמת אכפת מרוב המצוות שטוענים שהוא זה שאמר שצריך לעשות אותן. לדוגמא: הפרדה בין בשר וחלב, שמירת שבת, שמירת כשרות בפסח וכו'. אני כן חושבת שיש הרבה מאוד היגיון מאחורי חלקן.
שבתות וחגים למשל: כל אחד צריך מה שנקרא "יום טוב", זמן מנוחה. זה לא בשביל אלוהים, אלא בשביל עצמנו, כדי ליצור אווירה קצת שונה, ואחר כך יהיה קל יותר לחזור לשגרה. רוצים להתייחס לזה כאל מצווה שאם לא מקיימים אותה נענשים משמים? זכותכם, אבל אני לא רואה את זה ככה. אני חושבת שאי קיום המצווה הוא עונש מספיק. אם אני מתייחסת לשבת כמו אל כל יום אחר, עובדת ולומדת, ולמעשה אין לי יום מנוחה, למה שאלוהים יעניש אותי על זה? האם העובדה שאין לי יום מנוחה אינה עונש מספיק? זו בדיוק הסיבה שלא מקובלת עליי הפרשנות לפיה אין לנסוע בשבת. אם זו הדרך שלי לצאת מהשגרה, האם יש מישהו שמותר לו לאסור את זה עליי?
המצוות שבין אדם לחברו הן היפות ביותר מבין מצוות היהדות. הן בעצם הסיבה שאני מרגישה יהודיה. לדוגמא, "ואהבת לרעך כמוך" ("זו התורה כולה על רגל אחת") זה מקסים בעיניי. המצווה לשלום בית גם היא יפה מאוד. יש עוד הרבה מצוות כאלה, ביניהן הברורות כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", וגם כאלה שהושקעה בהן יותר מחשבה: "כבד את אביך ואת אמך" (אני מסרבת לקבל את הפרשנות לפיה האב קודם ולכן צריך קודם לכבד אותו - זה לא מה שמשתמע מכאן לדעתי), "לא תעמוד על דם רעך", מצוות ביקור חולים ורבות אחרות.
אמירה יפה היא: "אלוהים עוזר לאלו העוזרים לעצמם". כך שברור שאין טעם לבקש מאלוהים שייתן לי משהו בלי שאתאמץ למענו. אלוהים לא יעשה את העבודה במקומי. בדיוק להיפך, אלוהים מעודד עבודה קשה, לדעתי.
ומה לגבי הפחד? לקיים מצוות מתוך פחד שאלוהים יראה אותי מפרה מצווה ויעניש אותי? למה צריך לפחד מאלוהים אם הוא אכן כל כך טוב כמו שאומרים עליו? אני לא מפחדת מאלוהים. אני שלמה עם עצמי רוב הזמן, ומרגישה שהדברים שאני עושה נכונים. לכן אני לא חושבת שיש לי ממה לפחד. כאשר אני לא שלמה עם משהו שאני עושה, המצפון שלי מייסר אותי על כך, אני מתחרטת, וזה בעיניי עונש מספיק, ברוב המקרים. כאשר אני מעליבה מישהו, לדוגמא, זה בעיניי חטא, וכואב לי שהעלבתי אותו למרות שהרי לא נעלבתי בעצמי. וזה בעיניי סוג של עונש, ואולי הוא לא בא מאלוהים, ולמרות זאת אני רואה זאת כך. אלוהים מציג מודל מסוים שאני שואפת להשתוות אליו. מודל של טוב לב, של חסד, של סליחה, של רחמים. כנראה שלא אצליח, אבל אני רוצה לנסות. וזוהי משמעות היהדות בעיניי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה