יום שלישי, 26 ביוני 2012

הבה ונצעד בגאווה

לא פעם אני נתקלת באנשים שמחשיבים את עצמם גיי-פרנדלי לכל דבר ועניין. מפזרים לכל עבר את האמירות הרגילות של "יש לי חברים הומואים שאני מאוד אוהב". הם אפילו בעד מצעד הגאווה. אבל הם מתנגדים לקיומו בירושלים. למה בעצם? "כי לא צריך לעורר פרובוקציות" (נו באמת). איך אפשר להגדיר את עצמך גיי-פרנדלי אבל להתנגד לקיום מצעד הגאווה בירושלים? צר לי, זה לא הולך ביחד.

אקדים ואומר שאני שונאת אירועים המוניים באופן כללי, ולכן אין לי כל חשק לצפות במצעד הגאווה או להצטרף לשורותיו (ולא, הוא לא מיועד רק להומואים וללסביות, יש שם גם לא מעט סטרייטים). אני גם לא אוהבת לצפות באנשים מתפשטים, צועקים, מתמזמזים בפומבי (או בכלל) וכו'. כל זה בכלל לא רלוונטי לעובדה שאני תומכת בכל לבי במצעד הגאווה. אני חושבת שחשוב מאוד להביא את הנושא הזה לתודעת הציבור: יש במדינה שבע מאות אלף הומואים ולסביות. זו לא טעות - 700,000. 10% מהאוכלוסיה במדינה. רבים מהחברים שלכם הם "כאלה", רוב הסיכויים שיש לכם "כאלה" גם במשפחה. ויותר מכל אוכלוסיה אחרת, האוכלוסיה הזו מדוכאת, נרמסת  ומושפלת מדי יום ביומו על ידי אינספור אנשים. למעשה, מלבד הערבים, הייתי מגדירה אותם כאוכלוסיה המדוכאת ביותר במדינה. אמנם כיום, בחברה החילונית, כבר לא נחשב פוליטיקלי קורקט לומר את מה שאמרו חברי הכנסת היקרים שלנו בשבוע האחרון, אולם לומר שהומואים מגעילים, שאסור לתת להם לגדל ילדים, שאסור להרשות להם להתחתן, שאורח החיים שלהם אינו יהודי ושלל פנינים נוספות שלא אטרח להתייחס אליהן - כל אלה בהחלט נחשבים לדעות סבירות ומקובלות.

להלן ציטוט שמגדיר יפה את העניין:

אנשים שאומרים שהומוסקסואליות היא תופעה חולנית, מעשה חטא או דבר לא נורמלי, הם אותם אנשים שאומרים שמקומן של הנשים במטבח, ששחורים נחותים ושנכים הם חסרי תועלת. והם ממש כמו אנשים בעולם שאומרים שהיהודים הם תאבי כסף וכוח. מי בעולם המטורף שלנו יכול לומר מה הוא נורמלי? (עמי גדליה)

אז נא לא להתמם. כן, להשמיץ הומואים זה בדיוק אותו הדבר כמו להשמיץ אתיופים. ואוסיף ואומר שאנשים שאומרים דברים כאלה לא למדו כלום מהשואה - להזכירכם, הנאצים שרפו הומואים בתאי הגזים יחד עם היהודים.

(כמובן שבשלב הזה מיד קופצים ואומרים לי: "אני לא בעד לשרוף אותם!" נכון, אתה רק בעד לא להעניק להם זכויות בסיסיות. גם הנאצים התחילו מזה.)

ולענייננו: מדוע מצעד הגאווה צריך להתקיים דווקא בירושלים?

ואני אשאל: מדוע הוא צריך להתקיים דווקא בתל אביב? תל אביב היא העיר של כולנו, אני נמצאת בה מדי יום ורואה בה דתיים וחילונים, חרדים וערבים, סודנים, הומואים וסטרייטים. תתפלאו, אולי זו עיר הבילוי המועדפת על ההומואים, אבל יש הומואים גם בחדרה, בבית שאן, בחיפה, ברמת גן, בבאר שבע, בדימונה, בבני ברק, ואפילו בירושלים! וכל עוד יש הומואים, אין לאיש זכות לאסור עליהם להסתובב ברחובות.

לא מוצא חן בעיניכם? שבו בבית ותסגרו את החלון. הרחוב הוא של כולם, המדינה היא של כולם, כן, גם של ההומואים, לא פחות משל כל אחד אחר. רחובות ירושלים שייכים לכולם, גם לי, גם לכם, גם להומואים. תושבי ירושלים, גם החרדים, קנו את הבתים. אין להם כל זכות על המדרכות או על הכבישים. בדיוק כפי שלי אין זכות לאסור על כניסת חרדי לרחוב שלי, כך אין לאף חרדי זכות לאסור עליי להיכנס לרחוב שלו. אם לא מוצא חן בעיניי שהוא שם, אני יכולה להסתכל לכיוון השני. כנ"ל לגביו. מה שכן מותר לי לעשות זה לאסור עליו להיכנס לתחומי הבית שלי. גם לו מותר לאסור עליי להיכנס לביתו. אלא שהרחוב אינו הבית, הוא ציבורי, ושייך לשנינו. לכן שנינו נלך שם בחופשיות, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו - כנראה שישראל אינה המקום המתאים לו, לפחות כל עוד היא מוגדרת כמדינה חופשית.

מיד עונים לי כל הצדקנים: "אבל למה לא להתחשב?"

אז אני שואלת: למה כן להתחשב? אנשים רגילים לומר שצריך להתחשב בדתיים. סליחה, אבל אני מעולם לא הרגשתי שהם מתחשבים בי - בדיוק להיפך, ולכן אין כל סיבה שאתחשב בהם, ועוד עד כדי הימנעות מללכת ברחוב אם מתחשק לי, כי הוא שייך לי בדיוק כפי שהוא שייך להם. וכנ"ל לגבי ההומואים, ומצעד הגאווה כולו.

האמת היא שאם כבר, הטענה הנכונה היא שצריך להתחשב בהומופובים, או במילים אחרות - בגזענים (כי אלה לא מילים נרדפות לדתיים. וגם לא לחרדים. ממש לא). אלא שאין לי כל כוונה לטרוח להתאים את עצמי לגחמות של אנשים חשוכים שבטוחים שהם יותר טובים מאחרים כי הם יהודים/דתיים/חילונים/לבנים/שחורים/גבוהים/נמוכים/סתומים. אני כבר התקדמתי הלאה, תודה רבה, ואין לי כל כוונה לשתף פעולה עם דיכוי מכל סוג שהוא, בטח לא כדי להתחשב באנשים כאלה, שיודעים רק לדרוש התחשבות אבל משום מה לעולם לא יתחשבו באף אחד אחר.

אין תגובות:

פרסום תגובה