הגלולה המרה

זו הפעם השנייה שאני כותבת מאמר תגובה לכתבה מ"שבעה ימים" של ידיעות אחרונות. אכן, הם לא מפסיקים לייצר חומר לפוסטים.

הכתבה נקראת "זרע הבעיה" והיא מופיעה ב"שבעה ימים" של היום. כבר כותרת המשנה עצבנה אותי:

מולקולה חדשה המבטיחה להפסיק באופן זמני ייצור זרע אצל גברים מסעירה שוב את הקהילה המדעית. האם הפעם תפותח סוף-סוף הגלולה למניעת היריון המיועדת לגברים? ואם תהיה גלולה כזאת, האם תימצא האשה שתסמוך על הגבר שיבטיח לה שלקח אותה?

הכתבה עצמה לא חידשה לי הרבה, אבל למרבה הצער, היא משופעת בדעות מיושנות ומיזוגניות עד כדי צווחות עצבים. אחת מהן מוצגת בכותרת המשנה הנ"ל: "האם תימצא האשה...?" קודם כל, ככל הידוע לי ברוב המקרים הבעיה אינה אצל האשה, אלא אצל הגבר שמסרב לקחת גלולה ולפגוע בפוריות שלו. אז תתחילו מזה, ואל תספרו לי שהבעיה היא אצל האשה שלא סומכת על הגבר, כאילו הוא היה מת לקחת את הגלולה והיא זו שלא מרשה לו.

נקודה שנייה: "הגלולה עצמה יכולה להתאים או לגרושים מבוגרים, החוששים מפני גניבת זרע, או לנשים הנמצאות בזוגיות ולא יכולות להשתמש בגלולות או בהתקן תוך רחמי".

קודם כל: אין דבר כזה "גניבת זרע", בטח ובטח לא כזאת שגבר ממוצע צריך לחשוש ממנה, אז די להשתמש במושג המיזוגני הזה כאילו זה ביטוי לגיטימי למשהו שקורה מדי יום ביומו.

שנית: ברגע שקיימות גלולות למניעת היריון לגברים, אין שום סיבה, מלבד התניות חברתיות כמובן, שדווקא האשה היא זו שתיקח את הגלולות. להיפך: אמנם בכתבה נטען "הגיוני יותר לפתח גלולות נגד היריון לנשים, שכן שם צריך לעצור רק ביצית אחת, ואצל הגבר צריך למצוא גלולה שתצליח לעצור מיליוני תאי זרע" - אז זהו, שזה הפוך דווקא. אשה פוריה 24 שעות בחודש וגבר פורה כל הזמן - ברור שקל יותר להרוס את חלון הפוריות המצומצם של האשה, אבל זה לא יותר הגיוני, הרבה יותר הגיוני שהגבר הוא זה שייקח את אמצעי המניעה, כי הוא זה שפורה כל הזמן.

מה אומרות ההתניות החברתיות שלנו?

1. גברים לא מוכנים לקחת גלולות למניעת היריון. בהמשך הכתבה מסופר שהם גם לא מוכנים להשתמש באמצעי מניעה בלתי הפיכים, כמו קשירת צינוריות זרע, בגילאים מאוחרים יותר, למרות שזה תהליך הרבה יותר פשוט והרבה פחות פולשני ומסוכן מקשירת חצוצרות הפופולארית בהרבה. כנראה שיש לגברים קטע כזה עם הפוריות שלהם, כאילו זה מה שהופך אותם לגברים. וגם מפחידה אותם האפשרות שמשהו יסתבך, מפחיד אותם לפגוע במנגנון הזה בגוף. ואתם יודעים מה? הם צודקים. וזה מביא אותי להתניה השנייה.

2. נשים צריכות לקחת גלולות למניעת היריון. מגיל צעיר מאוד מלמדים אותנו על אמצעי מניעה. מי לא קראה את הספרים המיועדים לנערות צעירות, עם כל הפרקים המוכרים "את וגופך" ו"מה זו אהבה" וכו'. בכולם ללא יוצא מן הכלל מוסבר על הגלולות, מוסבר שוב ושוב שאנחנו אלה שצריכות לקחת אחריות בעת קיום יחסים, ובכך בעצם נשמר המצב הקיים המטיל את מלוא האחריות על כתפינו בלבד. בשום מקום לא מוזכרים אמצעי מניעה הורמונליים לגברים, או אופציות כאלה. כאמור, כי גברים מפחדים מדברים כאלה. אלא שאני לא מוכנה לקבל את הגישה שלי אין מה לפחד, או שאני זו שצריכה להקריב את הבריאות שלי. גם מנגנון הפוריות שלי הוא זה שהופך אותי לאשה, ואני לא מוכנה לוותר עליו. כמובן שבמאמר רואיינו רופאים שהבטיחו שאין כל סכנה בגלולות הנשיות, אבל זה בפירוש לא נכון: הגלולות בהחלט גורמות לתופעות לוואי לא נעימות אצל נשים רבות מאוד, הן עלולות לפגוע בפוריות בעתיד, הן מעלות את הכולסטרול, גורמות לבחילות, מורידות את החשק המיני ואת הרטיבות בנרתיק, מעלות את הסיכון לסרטן השד ועוד אלף ואחת תופעות אחרות ומיותרות לגמרי.

זו בדיוק הנקודה: הגלולות האלה מיותרות. אין בהן כל צורך. איזו סיבה בעולם יש שאכניס לגוף שלי רעל מדי יום ביומו? גם ללא תופעות לוואי, ואני יודעת שנשים רבות אינן סובלות מתופעות לוואי, איזו סיבה יש לי לקחת את הסיכון ולו הקטן ביותר לפגיעה בפוריות שלי בעתיד או לבעיות כולסטרול? באמת שאני לא מצליחה להבין, על אחת כמה וכמה כשברור ששום גבר לא היה מסכים לעשות זאת.


 כבר דיברתי על נושא האחריות בפוסט על גניבות זרע: כאשר מתרחש פנצ'ר, הוא הפנצ'ר של שני הצדדים. למה אין ספרים לבנים מתבגרים, המסבירים להם שהם חייבים לקחת אחריות במקרה של היריון בלתי רצוי? למה החברה מאפשרת תופעה שבה הבחור מתנדף מהשטח ברגע שחברתו חושדת שהיא בהיריון, והיא זו שנושאת לבדה בנטל בלי שום תמיכה מצידו, שאשם במצב בדיוק כמוה? למה הספרים לנערות מתעסקים כל כך הרבה באמצעי מניעה, ולא מדגישים וחוזרים ומדגישים את הנקודות הכי חשובות: שצריך לקיים יחסים אך ורק עם בחור שסומכים עליו בכל מאת האחוזים, שאם יש לנו ספק ולו הקטן ביותר לגביו - שלא ניכנס איתו למיטה בשום פנים ואופן כי זה יהיה רק בעוכרינו בסופו של דבר? שיחסי מין לא מקיימים מתוך לחץ או רצון לספק את הצד השני, או להשיג אהבה, אלא כי רוצים בזה בלב שלם?

"טוב," יגידו לי, "אז מה את מציעה לאשה שמקבלת את עצתך לגבי הגלולות?"

בואו נחשוב ביחד: יש רק אמצעי מניעה אחד כיום שאינו פולשני, אינו מכיל הורמונים ואין לו סיבוכים: קוראים לו קונדום.


3. קונדום זה לא כיף: מפחית מהספונטניות ומההנאה וכו'. יופי, גם לסכן את הבריאות זה לא כיף. זה דווקא כן משפט שקראתי באחד מהספרים למתבגרים: מי שאינו מבין שעדיף להפחית מעט מהספונטניות ומההנאה ולא להסתכן במחלות מין ובהיריון בלתי רצוי, אינו בוגר מספיק כדי לקיים יחסי מין. ואני מוסיפה: גבר שאינו מבין שעדיף להפחית מעט מהספונטניות ומההנאה ולא לסכן את בריאות האשה, שהיא הרבה יותר חשובה מכל דבר אחר ובוודאי יותר חשובה מהנאה מושלמת וספונטנית ממין, הוא אנוכי מכדי להיות פרטנר לקיום יחסים. אין קונדום - אין חדירה. זה אפילו לא נתון לוויכוח ורק ככה זה צריך להיות. ובכלל עוד לא דיברתי על מחלות מין ועל נשים שאין להן פרטנר קבוע, אלא סטוצים, ובכל זאת משתמשות בגלולות ולא בקונדומים (חוסר אחריות מדהים).

ואגב, יש כל כך הרבה צורות אחרות לסקס מלבד חדירה, שבזוגיות מונוגמית אפשר לעסוק בהן גם בלי קונדום, אבל זה אולי נושא לפוסט אחר - למה רק חדירה נחשבת לסקס? בגלל שזה השיא של הגבר? אני לא אומרת לוותר עליה, אבל מה עם השיא של האשה? למה אם יש חדירה והאשה מוותרת על השיא שלה זה עדיין נחשב לסקס, אבל אם האשה מגיעה לשיא ולא היתה חדירה זה כאילו לא היה סקס? ממתי חדירה=סקס, ולמה? אבל כאמור, זה נושא לפוסט אחר.

אומרים שקונדום הוא גם פחות בטוח. ובכן, לא נכון. בשימוש נכון ובתוספת קוטל-זרע (שהרבה קונדומים כבר מגיעים איתו) היעילות שלו זהה כמעט לזו של הגלולה (שגם היא לא 100%). עניין "השימוש הנכון" משעשע אותי: אפשר לחשוב שמדובר בהנדסת טילים, כלומר, כמה גאון צריך להיות כדי לעשות את זה כמו שצריך?



לסיכום: כשיהיו גלולות למניעת היריון לגברים, נדבר. בינתיים, גלולות נשיות - לא בבית ספרי.

כרטיס אדי: תיאורית הקונספירציה

במקרה שלהלן - בניגוד לרבים אחרים - אני בהחלט קוטלת את מי שלא חושב כמוני. בגלל שספציפית במקרה הזה, הטענה "העולם היה משעמם אם כולם היו חושבים כמוני" אינה נכונה. ממש לא: בנושא הזה, אם כולם היו חושבים כמוני, העולם היה הרבה יותר טוב.



בכל פעם שאני שואלת אנשים מדוע אין להם כרטיס אדי, הם עונים לי: "כי אני לא רוצה שהרופאים לא יילחמו כדי להציל אותי אם אגסוס, כדי שאחרים יקבלו את האיברים שלי."

הטענה הזו כל כך מכעיסה אותי מעצם קיומה, אבל בכל זאת אפריך אותה כאן ועכשיו:

1. זה לא אפשרי. טיפת ידע, והחשש הזה דינו להתפוגג: לרופא שמטפל בך אין שום דרך לדעת האם יש לך כרטיס אדי או לא. תרומת איברים נעשית אך ורק לאחר קביעת מוות מוחי, שאותו מוסמכים לקבוע שני רופאים ותיקים ומומחים בתחומים שונים, כל אחד ממחלקה אחרת שהחולה לא מאושפז בה, והם אינם עוסקים בהשתלות איברים - זאת על פי החוק במדינה. מלבד זאת, הגישה למאגר התורמים (כלומר האפשרות לבדוק האם חולה הוא תורם פוטנציאלי או לא) ניתנת רק לאחות מתאמת ההשתלות, וגם לה יש גישה רק אחרי שנקבע מוות מוחי.

2. לגבי אלה שמתעקשים וטוענים שהכל פרוץ והאחות תסתכל מתי שבא לה ותעביר את המידע לכל הרופאים במחלקה כדי שיהרגו את החולים ויהיו יותר איברים לתרומה... מה אגיד לכם, זה גובל בפרנואידיות חולנית בעיניי. קונספירציה שתוכננה כולה נגדכם. במילים אחרות: צאו מהסרט.


גילוי נאות: אני לא רופאה (למרות שפעם תכננתי להיות) ואין לי חברים או קרובי משפחה רופאים. למרות זאת, החשד הזה שרופא יטפל טוב יותר באדם שאין לו כרטיס אדי הוא מגוחך - אם כבר, הוא צריך לטפל טוב יותר באדם שיש לו כרטיס אדי, כי זה אומר שהאדם הזה הוא הרבה פחות אנוכי, ודווקא עדיף שהוא יחיה.
אבהיר: אני לא מאמינה בשום צורה שרופאים עושים דברים כאלה, לטובת או לרעת החולים שלהם לפי מי שכן-או-לא חתום על כרטיס. מה שאני אומרת הוא שהרעיון שהם יתנו עדיפות בטיפול דווקא לאנשים שאין להם כרטיס הוא מגוחך, כי באותה מידה, מנין לכם שהם לא יתנו עדיפות הפוכה? (הם לא יתנו עדיפות לאף אחד. שוב, צאו מהפרנויות.)


מלבד זאת, טרם נתקלתי במקרה שזה באמת היה החשש האמיתי והכנה של אדם שסירב לחתום על כרטיס אדי. בכל המקרים שבאמת בדקתי לעומק, היה מדובר בתירוץ, כי אותו אדם פשוט מפחד מהמחשבה שיחתכו לו איברים מהגוף אחרי מותו והגופה שלו לא תהיה שלמה. במילים אחרות - פשוט מפחד מהמוות ומגעיל אותו לחשוב על גופות ועל ניתוחים, ועוד בעצמו. זכותו המלאה (וגם אותי זה מפחיד ומגעיל) - אבל בדיוק בשביל זה קיים חוק הקדימות: אם יש שני אנשים שזקוקים להשתלה, ושניהם באותו מצב רפואי, העדיפות תינתן למי מהם שחתום על כרטיס אדי. ובצדק. לא רוצים לתרום? אז תהיו מוכנים גם לא לקבל השתלה. אנשים צריכים להתמודד עם הבחירות שלהם עד הסוף.

מלבד זאת, אני לא מבינה איך אפשר שלא לחתום על כרטיס, כשרואים אנשים עוברים עוד ועוד טיפולי דיאליזה, או מחוברים למכונות וזקוקים נואשות להשתלת לב/כבד/ריאות, או מתעוורים וזקוקים להשתלת קרנית. הזוי בעיניי שאנשים מסוגלים להיות עד כדי כך אנוכיים. זה קורה כשהם כבר מתים, מה אכפת להם? איך בדיוק יפגע בהם להציל חיים של אדם אחר - אחרי שהם עצמם כבר מתו ממילא? ואם היה מדובר באמא שלהם, או באח שלהם, שזקוקים לתרומה? מבחינתם שגם הם ימותו, רק שאף אחד לא יתרום? או שמא להיפך: זה בסדר לתרום כל עוד אני אישית לא עושה את זה?

ואם היה מדובר בהם עצמם? כמובן שהם ירצו לקבל תרומה, למה לא? לקבל, אבל לעולם לא לתת, כמובן. כבר הזכרתי את המילה "אנוכיות" בפוסט הזה, נכון?

איזה מזל שיש חוק והוא כבר פועל. מי שיש לו כרטיס אדי מוקפץ לראש רשימת הזקוקים לתרומה (מקבל עדיפות על מי שנמצא באותו מצב רפואי, אבל אין לו כרטיס). לפחות במקרה הזה גלגלי הצדק טוחנים כמו שצריך.

היא זכאית למשהו בכלל?

הטור של דנה ספקטור בידיעות מעולם לא הצטיין בפמיניזם. כבר מזמן הפסקתי לקרוא אותו, כי החשיפה המתמדת של חייה הפרטיים של ספקטור התחילה להביך אותי (ולא ברור איך אותה לא). אבל השבוע כבר איבדתי את עשתונותיי. קראתי דעות על הטור, ניגשתי לעיתון לקרוא אותו, והזדעזעתי.

לצערי אין לינק, אך מדובר ב"7 ימים" של 29/6, לכל המעוניין. שם הטור: "היא זכאית". אתמצת פה בקצרה כדי שיהיה ברור במה מדובר: ספקטור מספרת על הידיד הכי טוב שלה, יריב, נשוי לשלומית, עובד במשרה מלאה, שלומית עובדת בחצי משרה מהבית ומגדלת את הילדים. יריב מתאונן על כך ששלומית דורשת ממנו יותר מדי, רוצה שיעשה דברים "מגדריים" כמו לסחוב שקיות ולקנות טייק אוויי בדרך הביתה, אבל לא מוכנה לעשות את הדברים ה"מגדריים" מהצד שלה כמו להכין ארוחת ערב או לסחוב את השקיות בעצמה. ספקטור לוקחת את זה להכללה על כל ה"זכאיות", כפי שהיא מכנה אותן, או במילים אחרות - הפמיניסטיות.

אז הבה נעבור על מה שהיא כותבת ונראה במה מדובר.

סיטואציה א': יריב יושב עם החברים שלו ורואה משחק כדורגל. שלומית חוזרת הביתה מקניות ומצפצפת לו מלמטה שירד לעזור לה עם השקיות. יריב מציית, לא בלי לציין שהוא לא מבין מה פתאום היא מפריעה לו באמצע הכדורגל, וכשהוא יורד למטה (ארבע קומות במעלית, המסכן, כפי שדואגת ספקטור להדגיש) מסתבר לו שהיא בסך הכל הביאה שתי שקיות מסופר-פארם - "אמנם כבדות, אבל לא בסדר גודל שיכול להכריע אשה די גבוהה כמו שלומית". שלומית לא טורחת להתנצל על כך שהפריעה לו באמצע הכדורגל, ולא "משלמת מס שפתיים מתחנחן" כדי שיואיל בטובו לעזור.

אני אומרת: לא ברור לי מה לעזאזל הבעיה. אני מסרבת להבין למה להפסיד חמש דקות (גג) מהמשחק כדי לעזור לאשתו עם השקיות, אם זה מה שהיא מבקשת, זה עד כדי כך נורא. בנוסף לכך, אני מסרבת לקבל את הטענה של ספקטור, לפיה אשה צריכה "לשלם מס שפתיים מתחנחן" כדי שבעלה יעזור לה עם השקיות, או לבקש סליחה שהיא מעיזה להפריע לו כדי שיעזור לה.

נכון, אני מסכימה, אם היא כבר הגיעה עם השקיות עד המעלית בכוחות עצמה, לא ברור למה היא צריכה אותו כדי שיכניס אותן למעלית ומשם הביתה. תנו לי לנחש שחסרים פה כמה פרטים, כי זה נשמע לא אמין.

ובכל מקרה, בעל צריך לעזור לאשתו כשהיא זקוקה לעזרה. גם היא צריכה לעזור לו כשהוא זקוק לעזרה. כן, גם אם היא היתה יושבת עם חברות ורואה טלוויזיה הייתי מצפה שהיא תפסיק לכמה דקות ותבוא לעזור לו אם הוא מבקש. לא רואה איפה הבעיה ולמה הוא היה צריך "להתחנחן" כדי שהיא תעשה זאת (או שרק אשה צריכה להתחנחן?). חלק מהעניין בחיים משותפים הוא עזרה הדדית.

אה, טוענת ספקטור, אלא שאין בנישואים האלה הדדיות. טוב, הסיטואציה הזו לא שכנעה אותי - נעבור הלאה.

סיטואציה ב': השעה שבע בערב, יריב יושב עם ספקטור על בירה אחרי יום עבודה. שלומית מסמסת לו שיבוא ויקנה פיצה בדרך.
מה יש לספקטור לומר על כך?

"לא מספיק שהיא לא עובדת קשה כמוני," אני קוראת במבטו, "שאני נקבר במשרד כל היום בעוד היא עובדת בחצי משרה מהבית, עכשיו גם נראה לה הגיוני לשלוח אותי בפקקים של שבע לאמצע העיר, לחפש חניה מול הפיצריה שאין בה אף פעם חניה, ואז לעמוד בתור עם רווקים תל אביבים צוהלים בדרכם להפגנה הבאה כדי לקנות ארוחת ערב."

אני אומרת: אכן מאשה שנמצאת בבית אני מצפה שתכין ארוחת ערב. בדרך כלל. זה לא נראה לי שוביניסטי או מדכא והייתי מצפה לאותו הדבר מגבר שנמצא בבית. אבל, וזה אבל גדול, לדרוש את זה ממנה באופן קבוע בלי פספוסים נראה לי מוגזם. עם כל הכבוד, יריב כרגע יושב על בירה עם ידידה, שזה בסדר גמור אבל האשה כרגע למעשה עדיין עובדת - היא בבית עם הילדים. זו עבודה שאין לאף אחד, ובייחוד לא לאב עצמו, זכות לזלזל בה. היא לא משחקת, אלא מטפלת בילדים, שזו עבודה הרבה יותר קשה מרוב העבודות המשרדיות. מנין לספקטור לדעת מה עבר עליה באותו יום? אולי היה לה יום קשה? אולי הילדים התישו אותה? אולי היא לא מרגישה טוב? אולי היא פשוט מאוד עייפה ולא מתאים לה להכין כרגע ארוחה לארבעה אנשים (אם לא יותר) למרות שבדרך כלל היא עושה זאת בנאמנות? למה זה כל כך מופרך לבקש מהבעל לקנות פיצה בדרך הביתה? (אגב, בתל אביב יש בערך מאה פיצריות, כל כך קשה למצוא אחת שיש מולה מקום חניה?)

מי יכין אותה (את ארוחת הערב)? הוא לא, למרות שיש אחלה גברים שפים בעולם, זה קצת מוגזם לבקש ממנו. ... אני אשה בשנות האלפיים, ולטפל בילדים זאת עבודה קשה יותר מכל משרד.

 מוגזם לבקש מהגבר להכין ארוחת ערב. אחלה גישה. ולגבי הציניות במשפט האחרון, היא מעידה יותר מכל עד כמה הקדמה לא חלחלה לשום מקום אצל יותר מדי אנשים.


ספקטור ממשיכה לבוא בטענות:

 יריב עובד גם במשרד וגם באבהות, ואת שניהם הוא עושה בלי הפסקה, בלי שנייה אחת של חסד...

אם יריב קורע את התחת בעבודה שלו מספיק כדי לשים המון כסף על השולחן בסוף החודש, שלומית אמורה לעבוד מספיק קשה בעבודה העיקרית שלה כדי שיהיה משהו על השולחן לילדים בסוף הערב.

הרי יריב עבד נורא קשה כל היום, אבל משום מה הבירה עם הידידה לא נחשבת ל"שנייה אחת של חסד". שלומית לא זוכה גם לזה: היא גם עובדת מהבית וגם מטפלת בילדים, "העבודה העיקרית שלה", שכוללת חינוך וטיפוח והשקעה בילדים המשותפים - הילדים הם גם שלו, בדיוק כמו שהם שלה! ולמרות זאת היא היחידה שמטפלת בהם כל היום - עכשיו היא מבקשת גם לעצמה שנייה אחת של חסד, אולי רוצה לשבת לנוח רגע ולא לרוץ להכין ארוחת ערב לבעל שתכף יגיע, אז היא מבקשת ממנו לקנות טייק אוויי. לא חלילה לבשל בעצמו, בסך הכל לעצור ולקנות בדרך. איך היא מעיזה?

כי ראו זה פלא, בעוד שלומית מתעקשת שיריב והיא שווים, היא שכוחת את כל השיוויון המפואר הזה בבואה לסחוב כמה שקיות למעלה. פתאום היא אשה, פתאום היא חלשה, פתאום היא כבר לא פנתרה שחורה ונזעמת... כעת היא מצפה ממנו שיהיה גבר-גבר רחב כתפיים ואבירי, בדיוק כמו שהג'נדר שלה דורש.

 זה אחד הטיעונים השוביניסטיים הנפוצים: איך בדיוק את פמיניסטית אם את לא סוחבת משאות כבדים? איך בדיוק את פמיניסטית אם את לא הולכת לעבוד בנגרות, בסבלות ובשיפוצים?

אז נא להפנים: הפמיניזם איננו מכחיש את ההבדלים הפיזיולוגיים בין הגברים לנשים! לטעון שאשה לא יכולה להיות שיוויוניסטית בגלל שהיא מסנג'רת גבר לסחוב דברים כבדים במקומה, זה כמו לטעון שגבר לא יכול להיות שיוויוניסט בגלל שהוא מסנג'ר אשה להרות וללדת במקומו. יש בינינו הבדלים ביכולות הפיזיות הממוצעות, והפמיניזם לא מתכחש לזה, אפילו לא לשנייה. האם שלומית ביקשה מיריב לשאת את התינוקות שלהם ברחמו במקומה? אה, לא? אז למה הוא לא יכול לסחוב את השקיות? רק בגלל שהיא זו שקנתה אותן? אולי הוא זה שצריך לסחוב את הילדים ברחמו בגלל שהוא זה שרצה אותם?

הוא גם מפרנס, גם עם הילדים, גם היא לא ממש מתה על סקס. שזה בסדר גמור, זכותה של כל אשה לסרב לשכב עם הגבר שלה, ועדיין, כשהיא מסתכלת בראי ורואה את פניה העייפות, פנים של אשה שלא ממש עובדת וגם לא ממש עם הילדים, איך זה שהיא לא שואלת את עצמה מה הוא מקבל. ... מה יוצא לי בתמורה לכל העבודה הקשה הזאת? ... מישהי שגם תלויה בי כלכלית, גם לא מסתדרת עם הילדים וגם מסרבת לגעת בי מסיבות שונות ומשונות...

כאן כבר מצטיירת תמונה קצת שונה ואם ספקטור היתה מתחילה את הטור מזה - הייתי מתייחסת קצת אחרת. עכשיו, סוף סוף, אני מסכימה שהיחסים האלה הם באמת לא לגמרי הוגנים. כי אם שלומית לא באמת עובדת ולא מטפלת בילדים כמו שצריך, וגם היחסים שלה עם בעלה לא משהו, אז אני מסכימה שהאיזון פה הוא, כנראה, לרעתו של יריב. למרות זאת קשה לומר שהוא שה תמים, או הרבה יותר מסכן ממנה.

עם זאת, מכאן ועד להשליך מהיחסים האלה על כל מערכות היחסים שנשים פמיניסטיות מנהלות באשר הן, זו הרחקת לכת מוגזמת.

רוב הנשים שעובדות בבית, עובדות הרבה יותר קשה מהגבר שעובד במשרד. ונמאס לי שמזלזלים בזה כל הזמן. כל מטלות הבית עליה, כל הטיפול בילדים עליה, בנוסף לכך יש לה גם עסק לטפל בו, היא לא בדיוק משחקת קלפים כל היום. כבר כתבתי על כך בהרחבה בפוסט אחר. זה המקרה הנפוץ, ולא זה שספקטור מתארת כאן.

ולבסוף, החלק האהוב עליי:

"שלומית לעולם לא תדע כמה זה נעים להתעלות על עצמך," אני חושבת, "כמה זה נעים לצאת מגדרך בשביל להקסים מישהו שאת אוהבת, אפילו כשביד אחת את מערבבת צלי ובשנייה את מנגבת אף לילדה."

להתעלות על עצמה? לא ראיתי שהוא התעלה על עצמו כשהיא ביקשה ממנו לקנות פיצה או לסחוב שקית...

"להצליח לקפוץ למכולת כדי להביא את הגלידה שהוא אוהב ולהרגיש כמו לביאה סקסית וכל יכולה כשאת חוזרת. זה אולי לא שיוויוני, אבל זו תחושה נהדרת."

בשבילך, בשבילך. למה להכליל על כל הנשים? אולי לא כולנו רוצות להיות אחראיות על הכל-הכל-הכל, אולי חלקנו מתקוממות על הדרישות הבלתי אפשריות?

תבינו מה ספקטור - והחברה בכלל - דורשת מהנשים: את צריכה לעבוד (אחרת יגידו שאת לא עושה כלום בחיים), את צריכה לגדל את הילדים (אחרת יגידו שאת מקריבה את הילדים שלך למען העבודה, והילדים שלך מסכנים ומוזנחים ובטח שונאים אותך), את צריכה לעשות את כל עבודות הבית (אחרת מי יעשה? הגבר? לא, זה קצת מוגזם לבקש ממנו, כמו שאומרת ספקטור), את צריכה לספק את הגבר שלך במיטה (כי הכי כיף להיות לביאה סקסית אחרי שכל היום קרעת את עצמך בין עבודה-ילדים-בישולים-ניקיונות).

והגברים מה? הם צריכים לעבוד ו"לשים המון כסף על השולחן בסוף החודש". וזהו. כאן נגמרת האחריות שלהם בחיים. הם לא צריכים לעשות מטלות בבית - כאמור, זה מוגזם לבקש מהם. הם לא צריכים לטפל בילדים - קצת פוצי מוצי כשהם באים הביתה, גג להקריא סיפור וזהו, הרי הם עבדו נורא קשה כל היום (כאילו האשה ישבה רגל על רגל ולא התרוצצה מהבוקר עד הלילה). הם לא צריכים לספק את האשה במיטה - זה התפקיד שלה, כמו תמיד, לפנק את הגבר המסכן שעובד כל היום (וכמו שספקטור אומרת, "גבר מצפה למציצה מדי פעם"). כמובן שאם אחד הילדים מתעורר בלילה זה התפקיד של האשה לקום, כי הגבר צריך לקום מחר בבוקר מוקדם לעבודה, נכון?

לא, הגבר במודל של ספקטור צריך להגיע הביתה, להרים רגליים למעלה, לקבל מאשתו היקרה בירה קרה וסטייק מהביל ו"יחס של גיבור השב הביתה". הוא זקוק לשניות האלה של החסד. והאשה? היא לא זקוקה להן, היא חזקה, היא אשה.

בקיצור, אנחנו מסרבים לשנות את התפיסה הפשוטה לפיה אשה חייבת לעבוד 24 שעות ביממה. אסור לה לנוח, אסור לה לבקש עזרה, אסור לה להתלונן. הגבר עובד במשרד וכאן זה נגמר. לא בסדר לבקש שיסחוב שקיות, לא בסדר לבקש שיקנה אוכל בדרך הביתה, הוא צריך לבוא לבית מתוקתק ולשבת כי הוא עבד נורא קשה. וזכותו להתלונן אם הוא לא מקבל יחס של מלך, כמובן. האשה? שתמשיך לעבוד.

אני רוצה לראות כמה גברים מסוגלים לעמוד במה שהאשה שלהם עומדת, מדי יום ביומו, בלי עזרה. באמת. שיעבדו בבוקר, יטפלו אחר כך בילדים עד שהאשה חוזרת, ישלבו בזה קניות, ניקיונות ובישולים, כל זה לפני שהאשה חוזרת, ויעמידו בית מסודר ונקי למופת עם ארוחה חמה כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה, בלי להתלונן, בלי להחמיץ פנים, יתנו לה יחס של "גיבורה השבה הביתה" ויפנקו אותה, ככה מדי יום ביומו בלי לבקש ממנה כלום.

באמת.

משום מה נדמה לי שזו הדרך היחידה לגרום להם להבין משהו.


נ.ב.: מעצבן אותי במיוחד כשנשים עצמאיות, עם מקצוע ועם כוח בידיים, כמו דנה ספקטור שיש לה טור בידיעות והרבה קוראים, יורדות על הפמיניזם ושוללות אותו. הרי אלמלא הפמיניזם, ספקטור לא היתה עיתונאית ידועה ולא היתה יכולה לעזוב את בעלה לטובת הגבר הנוכחי. היא היתה נשארת בנישואיה הראשונים לנצח ויושבת בבית כל היום. אז בבקשה קצת כבוד לפני שמתחילים בעקיצות.

נ.ב. מס' 2: יודעים איך יריב יכול לצאת ענק מהסיפור הזה? יש לי רעיון, והוא יפה כל כך עד שחשבתי אולי לשלוח אותו לספקטור עצמה, כדי שבאמת תציע לו. אז ככה:

תארו לכם את יריב שלנו מרים את הטלפון לאשתו ואומר לה כך:

"שלומיתוש, אני יודע שאת עובדת נורא קשה בזמן האחרון. אני רוצה לפנק אותך ורוצה לראות אותך מחייכת, זה חשוב לי. לכן אני מציע, שהיום אני אצא מוקדם מהעבודה, את תיפגשי לך עם חברות או תלכי לקבל מסאז' ולעשות מניקור. אני אהיה עם הילדים, אנקה את הבית, אכבס, אעשה מקלחות והשכבות - לגמרי לבדי. את תבואי ותמצאי בית מצוחצח, אני מבטיח לך. ובנוסף לזה, כשתגיעי הביתה, תחכה לך על השולחן ארוחת הערב שאת הכי אוהבת, עם נרות, ואחרי האוכל אנחנו ניכנס למיטה, ואני אפנק אותך שם עד שתראי כוכבים."

ואם שלומית תתמה ותשאל: "מה יום מיומיים?" כל שעל יריב לענות הוא, בפשטות: "כי אני אוהב אותך."

הגיע הזמן ללמוד: אם אתה רוצה לקבל, עליך קודם כל לתת. אני בטוחה שאם יריב ינסה זאת עם שלומית, הוא יקבל חזרה כפל כפליים. זה יכול להיות ערב שהיא לא תשכח לעוד הרבה הרבה זמן, הוא ימלא לה את המצברים ויזכיר לה את כל מה שיפה בקשר ביניהם. אני בטוחה שאחרי ערב כזה, היא תעשה הכל כדי לגרום ליריב להרגיש טוב בזכותה, כפי שהוא גרם לה להרגיש בזכותו. ויריב שלנו יצא - לא גדול, ענק.

הבה ונצעד בגאווה

לא פעם אני נתקלת באנשים שמחשיבים את עצמם גיי-פרנדלי לכל דבר ועניין. מפזרים לכל עבר את האמירות הרגילות של "יש לי חברים הומואים שאני מאוד אוהב". הם אפילו בעד מצעד הגאווה. אבל הם מתנגדים לקיומו בירושלים. למה בעצם? "כי לא צריך לעורר פרובוקציות" (נו באמת). איך אפשר להגדיר את עצמך גיי-פרנדלי אבל להתנגד לקיום מצעד הגאווה בירושלים? צר לי, זה לא הולך ביחד.

אקדים ואומר שאני שונאת אירועים המוניים באופן כללי, ולכן אין לי כל חשק לצפות במצעד הגאווה או להצטרף לשורותיו (ולא, הוא לא מיועד רק להומואים וללסביות, יש שם גם לא מעט סטרייטים). אני גם לא אוהבת לצפות באנשים מתפשטים, צועקים, מתמזמזים בפומבי (או בכלל) וכו'. כל זה בכלל לא רלוונטי לעובדה שאני תומכת בכל לבי במצעד הגאווה. אני חושבת שחשוב מאוד להביא את הנושא הזה לתודעת הציבור: יש במדינה שבע מאות אלף הומואים ולסביות. זו לא טעות - 700,000. 10% מהאוכלוסיה במדינה. רבים מהחברים שלכם הם "כאלה", רוב הסיכויים שיש לכם "כאלה" גם במשפחה. ויותר מכל אוכלוסיה אחרת, האוכלוסיה הזו מדוכאת, נרמסת  ומושפלת מדי יום ביומו על ידי אינספור אנשים. למעשה, מלבד הערבים, הייתי מגדירה אותם כאוכלוסיה המדוכאת ביותר במדינה. אמנם כיום, בחברה החילונית, כבר לא נחשב פוליטיקלי קורקט לומר את מה שאמרו חברי הכנסת היקרים שלנו בשבוע האחרון, אולם לומר שהומואים מגעילים, שאסור לתת להם לגדל ילדים, שאסור להרשות להם להתחתן, שאורח החיים שלהם אינו יהודי ושלל פנינים נוספות שלא אטרח להתייחס אליהן - כל אלה בהחלט נחשבים לדעות סבירות ומקובלות.

להלן ציטוט שמגדיר יפה את העניין:

אנשים שאומרים שהומוסקסואליות היא תופעה חולנית, מעשה חטא או דבר לא נורמלי, הם אותם אנשים שאומרים שמקומן של הנשים במטבח, ששחורים נחותים ושנכים הם חסרי תועלת. והם ממש כמו אנשים בעולם שאומרים שהיהודים הם תאבי כסף וכוח. מי בעולם המטורף שלנו יכול לומר מה הוא נורמלי? (עמי גדליה)

אז נא לא להתמם. כן, להשמיץ הומואים זה בדיוק אותו הדבר כמו להשמיץ אתיופים. ואוסיף ואומר שאנשים שאומרים דברים כאלה לא למדו כלום מהשואה - להזכירכם, הנאצים שרפו הומואים בתאי הגזים יחד עם היהודים.

(כמובן שבשלב הזה מיד קופצים ואומרים לי: "אני לא בעד לשרוף אותם!" נכון, אתה רק בעד לא להעניק להם זכויות בסיסיות. גם הנאצים התחילו מזה.)

ולענייננו: מדוע מצעד הגאווה צריך להתקיים דווקא בירושלים?

ואני אשאל: מדוע הוא צריך להתקיים דווקא בתל אביב? תל אביב היא העיר של כולנו, אני נמצאת בה מדי יום ורואה בה דתיים וחילונים, חרדים וערבים, סודנים, הומואים וסטרייטים. תתפלאו, אולי זו עיר הבילוי המועדפת על ההומואים, אבל יש הומואים גם בחדרה, בבית שאן, בחיפה, ברמת גן, בבאר שבע, בדימונה, בבני ברק, ואפילו בירושלים! וכל עוד יש הומואים, אין לאיש זכות לאסור עליהם להסתובב ברחובות.

לא מוצא חן בעיניכם? שבו בבית ותסגרו את החלון. הרחוב הוא של כולם, המדינה היא של כולם, כן, גם של ההומואים, לא פחות משל כל אחד אחר. רחובות ירושלים שייכים לכולם, גם לי, גם לכם, גם להומואים. תושבי ירושלים, גם החרדים, קנו את הבתים. אין להם כל זכות על המדרכות או על הכבישים. בדיוק כפי שלי אין זכות לאסור על כניסת חרדי לרחוב שלי, כך אין לאף חרדי זכות לאסור עליי להיכנס לרחוב שלו. אם לא מוצא חן בעיניי שהוא שם, אני יכולה להסתכל לכיוון השני. כנ"ל לגביו. מה שכן מותר לי לעשות זה לאסור עליו להיכנס לתחומי הבית שלי. גם לו מותר לאסור עליי להיכנס לביתו. אלא שהרחוב אינו הבית, הוא ציבורי, ושייך לשנינו. לכן שנינו נלך שם בחופשיות, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו - כנראה שישראל אינה המקום המתאים לו, לפחות כל עוד היא מוגדרת כמדינה חופשית.

מיד עונים לי כל הצדקנים: "אבל למה לא להתחשב?"

אז אני שואלת: למה כן להתחשב? אנשים רגילים לומר שצריך להתחשב בדתיים. סליחה, אבל אני מעולם לא הרגשתי שהם מתחשבים בי - בדיוק להיפך, ולכן אין כל סיבה שאתחשב בהם, ועוד עד כדי הימנעות מללכת ברחוב אם מתחשק לי, כי הוא שייך לי בדיוק כפי שהוא שייך להם. וכנ"ל לגבי ההומואים, ומצעד הגאווה כולו.

האמת היא שאם כבר, הטענה הנכונה היא שצריך להתחשב בהומופובים, או במילים אחרות - בגזענים (כי אלה לא מילים נרדפות לדתיים. וגם לא לחרדים. ממש לא). אלא שאין לי כל כוונה לטרוח להתאים את עצמי לגחמות של אנשים חשוכים שבטוחים שהם יותר טובים מאחרים כי הם יהודים/דתיים/חילונים/לבנים/שחורים/גבוהים/נמוכים/סתומים. אני כבר התקדמתי הלאה, תודה רבה, ואין לי כל כוונה לשתף פעולה עם דיכוי מכל סוג שהוא, בטח לא כדי להתחשב באנשים כאלה, שיודעים רק לדרוש התחשבות אבל משום מה לעולם לא יתחשבו באף אחד אחר.

ואלה שמות

מאז ומתמיד היה ברור לי שיום אחד, כאשר אתחתן (זוכרים את האמירות הילדותיות החלומיות האלה, בסגנון יסמין מ"אלאדין" - "כשאתחתן, זה יהיה מאהבה!!!"), אשנה את שם משפחתי.

לא גדלתי במשפחה פמיניסטית ואת הרעיונות הפמיניסטיים שלי המצאתי בעצמי. טוב, אני מגזימה. שמעתי אותם פה ושם, התלהבתי ואימצתי את רובם. אני בהחלט זוכרת את עצמי כילדה מתקוממת על כך שבר מצווה עושים רק לבנים, על כך שנשים חייבות להוציא שערות ולהיות רזות ויפות ("כדי להיות יפה צריך לסבול!") וגברים לא, על השטויות השוביניסטיות לפיהן אשה צריכה לבשל ולנקות וגבר צריך לשבת ולראות טלוויזיה כשהוא בבית. תמיד אמרתי שאני אעבוד וארוויח כסף ולא אשאר בבית, ובשום אופן לא אסכים להיות בקשר לא שיוויוני. אני לא שווה פחות מכל גבר שהוא. הייתי טובה מאוד במתמטיקה ובכימיה, שנאתי היסטוריה וספרות ולא הבנתי למה מצפים מנשים לנטייה "טבעית" למקצועות מסוימים ("ברור שקשה לך בפיזיקה. את בחורה." איכס).

אז מה השטויות האלה, למה אני צריכה לשנות את שם משפחתי בנישואים והגבר לא?

אני מזכירה שתשובות בסגנון "זו המסורת", "ככה כולם עושים" וכו' אינן מקובלות עליי ואינן מתאימות לרוח הבלוג. אני באמת מחפשת תשובה אחרת, אמיתית, כי אני מאלה שמאמינים שכאשר המסורת דפוקה, צריך לשנות אותה (ולא, "עובדה שכולם בסדר עם זה" לא אומר שהמסורת לא דפוקה, וזה גם לא אומר שכולם בסדר עם זה).

האם יש למישהו סיבה של ממש? סיבה טובה לכך שהילדים ייקראו רק על שם הגבר, כאילו הם רק שלו, והאשה גם היא תיקרא על שמו, כאילו היא רכוש שלו? הרי בדיוק זהו מקור המסורת ואפשר לראות זאת בכתובה שמקבלים בנישואים - הגבר קונה את האשה מאביה, היא הופכת לרכוש שלו ולכן נקראת על שמו. ברוך השם ואנחנו כבר לא חיים בחברה כזו (בגלל שכמה מסורות דפוקות כבר נעלמו - הודות לאנשים שלא קיבלו תירוצים בסגנון "כך עושים כולם"), אז בשביל מה המנהג המטופש הזה, ועוד באופן כל כך אוטומטי ובכלל בלי דיון?

הרי ברגע שמתחתנים, הופכים למשפחה אחת. האשה לא מצטרפת למשפחתו של הגבר והגבר לא מצטרף למשפחתה, אלא שניהם מקימים תא משפחתי חדש. אם כן, מדוע לא לתת לתא הזה שם חדש? הרי זו הדרך ההוגנת היחידה, או כמעט היחידה. אפשר גם לצרף את שני השמות, ואני בעד, אבל לא בטוח שזה מתאים לכולם.

יש המון הצעות יפות. אפשר ליצור שם חדש שהוא ראשי תיבות של שני השמות המקוריים, או לצרף חלקים מהשמות ליצירת שם חדש (למשל שולמן+רוזנפלד - שרון). אפשר גם סתם לבחור שם שהוא מילה יפה ומתאימה.

למעשה, עם קצת יצירתיות לא בעיה למצוא פתרון. אבל צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה הגבר חשוב יותר ולכן הוא מקבל עדיפות אוטומטית רק מפני שהוא גבר. ימי הביניים כבר חלפו.

וזה כבר קורה!

רוח, צלצולים וגניבות זרע

מה זה "גניבת זרע"?

אני לא מדברת על נשים שגונבות קונדומים מלאים בזרע (ומעולם לא שמעתי על מקרה כזה, או על מישהו שמכיר מקרה כזה, או על מישהו שמכיר מישהו שמכיר מקרה כזה). לזה אני יכולה לקרוא גניבת זרע. גם למקרה שבו אשה אונסת גבר אני אקרא גניבת זרע.

אבל לא לכך התכוון המשורר. מכעיסה אותי עד אין קץ הטענה: "אני אמרתי לה לעשות הפלה והיא סירבה, אז זו גניבת זרע, ואני לא חייב לקחת אחריות על הילד."


נציג סיטואציה: גבר ואשה, בזוגיות או שלא בזוגיות, מקיימים יחסי מין. כתוצאה מיחסי המין האשה נכנסת להיריון בלתי מתוכנן. האם יש טעם לשאול האם הם השתמשו באמצעי מניעה? לטעמי לא, ואסביר:

השתמשו בקונדום ובכל זאת יש היריון? בעיה שלהם. קונדום לא בטוח ב-100%, כולם יודעים את זה. לא טרחו לשים אותו כמו שצריך? השתוללו ונתנו לו להיקרע? עשו הכל כמו שצריך ובכל זאת איכשהו היא נכנסה להיריון? זאת עדיין בעיה שלהם. של שניהם.

השתמשו בגלולות? לא קביל. גם גלולות, למרות שהן בטוחות יותר מקונדום, אינן מגינות ב-100% אפילו כשלוקחים אותן באופן סדיר וקבוע, שלא לדבר על כמה קל לשכוח גלולה (זה משהו שלוקחים כל יום, ואגב, אני רוצה לראות גבר שמוכן לעשות את זה ולהכניס לגוף שלו רעל שפוגע בפוריות מדי יום ביומו). נכנסה להיריון? בעיה שלהם. של שניהם.

השתמשו באמצעי מניעה אחר ("ימים בטוחים?") ובכל זאת היא נכנסה להיריון? בעיה שלהם. של שניהם!

אמצעי המניעה היחיד (!) המגן ב-100% מפני היריון הוא הימנעות מקיום יחסי מין. בכל פעם (!!!) שאתם מקיימים יחסי מין, אתם צריכים להיות מודעים לעובדה שיש סיכוי שהם יסתיימו בהיריון (! ! !). לא מוכנים לקחת את הסיכון הזה? לא מוכנים לקחת אחריות על התוצאה? אל תקיימו יחסי מין. לא בטוחים שאתם יכולים לסמוך על הפרטנרית שהיא באמת לוקחת גלולות? אל תקיימו איתה יחסים. לא רוצים אותה כאמא לילד שלכם? אל תקיימו איתה יחסים. קיימתם בכל זאת? התוצאה באחריותכם, ולהתנער מזה בתואנה ש"היא אמרה שהיא לוקחת גלולות" זה לא תופס.

אז למה הטענה "היא אמרה שהיא לוקחת גלולות" לא תופסת, בעצם?

א. יכול מאוד להיות שהיא באמת לוקחת גלולות, אבל שכחה גלולה אחת (או יותר). נורא קל לשכוח גלולה. לא ראיתם אותה מדי יום ביומו לוקחת גלולה, או דאגתם לקבל ממנה אישור מילולי מדי יום ביומו שהיא לקחה גלולה? אתם לא יכולים להיות בטוחים שהיא באמת אחראית מספיק ולהסתמך רק על זה.

ב. יכול להיות שהגלולות מפשלות. היא לוקחת גלולות כמו שעון ובכל זאת נכנסת להיריון. קרה, קורה ויקרה, גלולות לא מגינות ב-100%. התוצאה על אחריותכם. אי אפשר לתת בהגנה של הגלולות אמון ברמה שאפילו היצרן לא מתחייב לה.

ג. למה הגבר הוא לא צד בעניין? למה כל האחריות עליה? אתם רוצים להיות בטוחים שלא תכניסו אותה להיריון? קחו אחריות ותדאגו להגן על עצמכם עם קונדום (וגם זה לא יגן ב-100%), גם אם היא אומרת שהיא על גלולות. אם אתם לא מספיק אחראים כדי להבין שעדיף לפגוע בספונטניות ובהנאה כדי למנוע היריון (ועוד לא דיברתי אפילו על מחלות מין!), אתם לא מספיק אחראים כדי לקיים יחסים, בטח ובטח שלא עם פרטנרים מזדמנים. ואז אין לכם למי לבוא בטענות, מלבד לעצמכם.
ובכלל: מי שכל כך לא רוצה ילד, דואג להגן על עצמו. מי שכל כך חשוב לו שלא יהיה לו ילד, לא מקיים יחסי מין עם אשה שהוא בקושי מכיר וסומך על זה שהיא "לוקחת גלולות". לא מקובלת עליי ההבחנה הזו בין אשה רמאית ומניפולטיבית לבין גבר תמים שנתן בה אמון. הוא גם נותן אמון מלא בהגנה של הגלולות, וגם נותן אמון מלא בהקפדה הבלתי מעורערת של אשה שהוא בקושי מכיר לקחת את הגלולה מדי יום באותה שעה, בלי לבדוק שהיא באמת עושה את זה. אם הוא כזה חסר אחריות, אז מה אגיד לכם, שיתמודד.


נמשיך הלאה: יש היריון. הגבר קם ואומר: לא מתאים לי עכשיו ילד. האשה אומרת: יופי, אבל אני בהיריון, מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה? הוא אומר לה: תעשי הפלה. היא לא רוצה לעשות הפלה. הוא אומר: אז אל תעשי, אבל אני לא חייב לקחת אחריות על הילד, כי את לא מתחשבת בדעה שלי.

הכצעקתה? למרבה המזל, הוא דווקא כן חייב וגם בתי המשפט לא מכירים בטענה המטופשת הזאת. אף אחד לא יכול ולא רוצה לכפות עליו הסדרי ראייה עם ילד שהוא לא מעוניין בו, אבל הוא חייב לשלם מזונות (המזונות הם לא לאשה. הם לילד), גם אם זה לא מוצא חן בעיניו וגם אם הוא היה מעדיף שהיא תעשה הפלה.

שיהיה ברור: אני לא אומרת שהאשה לא צריכה להקשיב לו ולקחת בחשבון את דעתו. אם חברה שלי היתה מתייעצת איתי במצב כזה, לא בטוח בכלל שהייתי מעודדת אותה להמשיך בהיריון וללדת ילד שאבא שלו לא רוצה אותו. אבל אם היא לא רוצה לעשות הפלה, זו זכותה המלאה והיא לא חייבת לעשות אותה רק בגלל האיומים הילדותיים שלו. זה הגוף שלה, למען השם. אף אחד לא יכול לכפות עליה לעבור פרוצדורה רפואית מסוכנת וטראומטית בגלל שלא בראש שלו ילד עכשיו. לא בראש שלך ילד? אל תקיים יחסי מין. קיימת יחסים? קח אחריות על התוצאה וקח בחשבון שאתה לא יודע בוודאות שתהיה הפלה.

עכשיו בטח יתווכחו איתי שהפלה זה לא מסוכן ולא טראומטי. מציעה לכם ללמוד קצת על הנושא: הפלה זה בהחלט תהליך מסוכן, גם אם מדובר בהורמונים, ובמיוחד אם מדובר בגרידה (מעניין אותי כמה גברים יודעים מה ההבדל). אמנם רוב הסיכויים שהיא לא תמות מזה, אבל יש סיכוי לא מבוטל לבעיות פוריות רציניות בעתיד. אני לא בטוחה שגברים רבים יכולים להתחיל בכלל להבין מה עובר לאשה בראש, כשהיא שוקלת לעשות הפלה, ונאלצת לקחת בחשבון שיכול להיות שהיא עושה משהו שימנע ממנה ללדת ילדים בעתיד. שזו הפעם האחרונה שהיא בהיריון. ולגבי הטראומה - זה מוכח ובדוק, הרבה מאוד נשים חוות פוסט טראומה אחרי הפלה, זה תהליך מאוד קשה נפשית. שלא לדבר על הבגידה הנפשית מצד הגבר, אם קיימת, ועל העובדה שהיא נאלצת לעבור את כל זה לבד. כל זאת, כמובן, בשעה שהגבר מסתובב לו חופשי כציפור דרור, ללא שום דאגות פיזיות או נפשיות, על אף שגם הוא קיים יחסים בדיוק כמו האשה, ומשום מה רק היא נושאת במחיר.

אגב, אין לי כל כוונה להתנגד כאן להפלות, להיפך: אני בהחלט בעד (ואגודת "אפרת", לכל השואלים, אינה צריכה להיות חוקית). מה שאני טוענת הוא שמדובר בתהליך קשה שאין להקל בו ראש, וללחוץ על אשה שאינה מעוניינת בו לעבור אותו בכל זאת, זה מעשה שפל.

אז אם האשה רוצה ומוכנה לגדל את הילד בעצמה, איך מעז הגבר להתלונן על כך שהיא דורשת ממנו לשלם מזונות ועוד יש לו חוצפה להאשים אותה ב"גניבת זרע"? איך בדיוק זו גניבת זרע, מי הכניס את הזרע לגוף שלה? הוא בעצמו, נכון או לא? איפה הגניבה פה?

הסייג היחיד שלי, שלא יגידו שאני מפילה את כל ה"אשמה" בהיריון על הגבר, הוא שאם הגבר אכן דואג לשאול את האשה מדי יום אם היא לקחה גלולה (כן. כל יום! כי גלולה צריך לקחת כל יום. ואם אתה לא זוכר לשאול אותה, אל תאשים אותה אם היא לא זוכרת לקחת) והיא בתגובה משקרת ואומרת שכן, אז בהחלט אגנה אותה ואגיד שהיא רימתה אותו. אבל אין שום דרך להוכיח דבר כזה בבית משפט, כי אי אפשר להוכיח שהיא לא פשוט שכחה גלולה בתום לב או שהגלולות לא פעלו (ואם לא תוכיחו, עדיין תשלמו מזונות). ובכל מקרה, אמנם זה מעשה רמאות שפל למדי, אבל "גניבת זרע" זה לא. כי היא לא גנבה את הזרע, הוא הכניס אותו לגופה מרצונו החופשי.


המקרה שבו היא באמת מרמה אותו בכוונה תחילה להיכנס ממנו להיריון ולהוציא ממנו מזונות, בהנחה שזה בכלל קורה, ראוי לגינוי, אבל כאמור הוא לא עונה להגדרה "גניבת זרע", והוא נדיר. לא מצאתי סטטיסטיקות בנושא, אבל אני בטוחה שזה לא יותר נפוץ מאחד למיליון מקרים. למה? הנה למה:

א. אשה יכולה ללכת לבנק הזרע ולהיכנס להיריון בלי להתחיל תהליכים משפטיים, שיכולים לקחת שנים, מול גבר שרק מחפש לברוח ממנה ומהילד. כשליש מהאבות הגרושים לא משלמים מזונות שנפסקו להם - לא בדיוק סיכון ששווה לקחת מיוזמה חופשית.

ב. אשה אולי רוצה שיהיה לילד אבא, אבל כל בן אדם שפוי מבין שעדיף שלא יהיה לילד אבא בכלל מאשר שיהיה לו אב שלא רוצה אותו ומעמיד פנים שהוא לא קיים. אם היא רוצה להביא ילד עם שותף, יש מספיק דרכים לעשות את זה עם גבר שכן יכיר בילד (הסכם הורות הוא מאוד מקובל היום בין גבר ואשה שאינם בני זוג, למשל הומואים ולסביות, אבל גם סטרייטים לא מעטים).

ג. אמנם יותר קל לגדל ילד עם מזונות, אבל לא כל אשה מסוגלת לרמות גבר בכוונה תחילה ולשקר לו רק כדי להוציא ממנו ילד וכסף, כשהיא יודעת שהוא לא מעוניין. רוב האנשים לא עושים דברים מכוערים עד כדי כך. אני עדיין מאמינה ביושרם של בני האדם, רובם לפחות.



נחזור לעניין השיוויון. הרבה גברים אומרים שחוסר ההתחשבות הזה בדעתו של הגבר הוא אנטי-פמיניסטי. "אתן תמיד רוצות שיוויון, אבל כשנוח לכן אתן לא מיישמות." אלא שהמצב הזה הוא לא שיוויוני מלכתחילה. מדוע? מסיבות ביולוגיות בלבד. נערה שנכנסת להיריון נושאת לבדה בכל הבעיות, ההתלבטויות, הפחדים, ההפלה, כאב הלב. והנער, מה איתו? הוא כמובן לא משלם שום מחיר. במקרה הטוב הוא תומך בה נפשית, במקרה הרע הוא קם והולך בשנייה שהוא שומע על ההיריון. זה הגוף שלה וההשלכות הן עליה, היא זו שצריכה לשלם את מלוא המחיר הפיזי והנפשי של הפלה, והנער - שום כלום. אין פה מה לטעון לשיוויון, כי המצב הזה לא שיוויוני ולא הוגן מטבעו הביולוגי.

אז איך אפשר לדרוש מאשה בוגרת שרוצה ילד לעשות הפלה, ושוב לשאת לבדה בכל הפחדים והמחיר על ההפלה? למה הגבר לא צריך לשלם שום מחיר על הפנצ'ר, שהוא שלו בדיוק כמו שלה, והיא צריכה לסבול לבד? ואם היא לא עושה את זה - היא גנבת זרע? לא, לא מקובל עליי. זה הגוף שלה, אלה החיים שלה ואם היא בוחרת להביא את הילד לעולם, ההשלכות הן כמעט אך ורק עליה ועל החיים שלה. הגבר יכול לומר תודה על כך שאצלו זה מסתכם ב"קנס" של כמה אלפי שקלים בחודש, מה שכנראה פשוט יחייב אותו לעבוד. היא לעומת זאת תצטרך גם לעבוד וגם לגדל את הילד. לבדה כמובן, כי זה ילד שאבא שלו לא מכיר בו. אצל מי ההשלכות יותר רציניות?


כרגיל, כשבודקים "תופעה" לעומק, מסתבר שרוב המהומה היא רוח וצלצולים. מפתיע בכל פעם מחדש. או שלא.

מי משלם בדייט הראשון?

שאלה מעניינת. מצד אחד, ברור שהגבר, לא? האשה חייבת להציע והגבר חייב לסרב ולשלם בעצמו את כל החשבון. מצד שני, למה בעצם? יש סיבה אמיתית?

בעולם אידיאלי, לא יהיה שום הבדל מעמדות בין גברים לבין נשים. בכל הדייטים הראשונים, הגבר והאשה יתחלקו ביניהם בתשלום, ולא תהיה לגבר שום עדיפות.

מה לעשות שאנחנו לא חיים בעולם אידיאלי? אפשר לנסות ולסובב את המציאות כאוות נפשנו, העולם אכן מתקדם (הרי לפני מאה שנה השאלה הזו אפילו לא היתה עולה), ולמרות זאת המציאות היום היא כזו: גברים מופלים לטובה כמעט בכל תחומי החיים, וגם - ובעיקר - באלה הקשורים לעולם הדייטינג.

דוגמאות? בבקשה:

א. לגבר יש לגיטימציה הרבה יותר גדולה להזמין אשה לצאת איתו. לא נעים, אבל זו המציאות. אשה יכולה להתקרב, לפלרטט, לעפעף ולשלוח רמזים ("איך אני מתה לראות את הסרט החדש של ג'ניפר אניסטון, ואף אחד לא מוכן ללכת איתי!"), אבל בסופו של יום, כל הדברים האלה נעשים כדי לגרום לגבר להיות זה שמזמין, ומצבה של אשה שאיננה אסרטיבית ובטוחה בעצמה הרבה יותר מהממוצע - קשה. לגשת לגבר ולומר לו: "אתה רוצה לצאת איתי?" זה לא משהו שכל אשה מסוגלת לעשות (אגב, גם לא כל גבר מסוגל להזמין אשה לצאת איתו. הגברים האלה בעצם נדפקים לא פחות מהנשים).
מעבר לכך, הבה נודה באמת: הסטיגמות החברתיות שלנו פשוט חזקות מדי. כאשר חבורת בנים יושבת בפאב, ובקצה השני של החדר יושבת בחורה חמודה עם חברותיה, לגיטימי מאוד שייגש אליה בחור ויבקש את מספר הטלפון שלה. אבל אם היא זו שתיגש אליו ותבקש את מספר הטלפון שלו - שומו שמים, איזו בחורה זולה! המיטה שלה בטח ריקה וקרה כקרח אם היא ישירה עד כדי כך (לא שזה יגרום לגבר לסרב, אבל זה בהחלט אומר שהוא לא ייקח אותה ברצינות).
ברור שבמקרה הנ"ל גם בחור שניגש לבחורה ומבקש את מספר הטלפון עלול להיות סתם אחד שמחפש סטוץ. אבל ממש לא בהכרח, בניגוד למצב ההפוך.

ב. גברים מרוויחים יותר. גם כאשר הם עובדים בדיוק באותו תפקיד ובאותן שעות כמו האשה. גבר עדיין נתפס כ"מפרנס ראשי" כמעט בכל המשפחות בארץ. מרתיח, מקומם, אבל זו המציאות. גבר גם נמדד לפי רמת ההכנסה שלו, הרבה יותר מאשה, גם בעיני החברה וגם בעיני בנות זוג פוטנציאליות.
ולא רק זאת. גברים נוטים להיות מאוימים מנשים שמרוויחות יותר מהם. אתם יכולים לקפוץ ולומר שאתם לא כאלה ושאין לכם שום בעיה להרוויח 7,000 שקל ולצאת עם אשה שמרוויחה 20,000, ואני גם אאמין לכם, אבל תיאלצו להודות שאתם כבשים שחורות.

ג. מישהו אמר לי פעם: "כשמחפשים בחורה לסטוץ, מעדיפים אחת עם הרבה ניסיון. כשמחפשים בחורה לקשר רציני, מעדיפים אחת עם כמה שפחות ניסיון." שוביניסטי להחריד, אבל שוב, זו המציאות: גבר בן 25 שכבר יצא ושכב עם (נניח) שש-שבע נשים, לא צריך להסתיר את זה ואין פה שום דבר לא בסדר. אבל אשה בת 25 שכבר "עברה" שבעה גברים? אלוהים ישמור.
אז מגבר מצפים שיהיה לו ניסיון עשיר, ומאשה מצפים שבקושי יהיה לה ניסיון, ואם אין לה זה ממש בסדר. אם כן, עם מי בדיוק הגבר אמור להתנסות?

ד. משום מה עדיין מאמינים שהגבר אמור ליהנות מסקס וליזום אותו תמיד, והאשה אמורה להתחמק ולומר שכואב לה הראש. גבר שאוהב סקס - זה סביר והגיוני, אשה שאוהבת סקס - היא פרוצה. זה מתקשר לנקודה הקודמת: גבר ששכב עם אשה בידיעה שאין לו כוונה לראות אי פעם שוב - הוא גבר-גבר (ובמקרה הרע סתם נצלן מגעיל), אשה שעשתה אותו דבר בדיוק - היא פרוצה.

ה. כל אמצעי המניעה, מלבד הקונדום, הם פולשניים. ולגוף של מי הם פולשים? של האשה, כמובן. כי ברור שהאשה צריכה להקריב את עצמה למען מניעת היריון, כי זו האחריות שלה.

ועכשיו ליתרונות נוספים של גברים, שלאו דווקא קשורים לדייטינג:

- אשה חייבת לדעת לבשל, לנקות, לכבס ולטפל בתינוקות. גבר לא חייב לדעת שום דבר מכל אלה. ברור שאפשר לתת דוגמאות למשפחות שבהן הבעל אחראי על חלק מהמטלות, ויש גם משפחות שבהן התפקידים בכלל הפוכים והבעל עובד בחצי משרה ומטפל בבית ובילדים שעה שאשתו הקרייריסטית "קורעת" שעות בעבודה, אבל ברוב המשפחות זה ממש לא המצב. הגבר עובד, והאשה אחראית על כל הנ"ל.
אני נתקלת בדוגמאות כאלה כל הזמן. נשים שעובדות לא פחות קשה מהגברים שלהן, ולמרות זאת אחראיות גם על ספונג'ה ועל כביסות, בעת שהגבר פשוט חוזר הביתה ונמרח מול הטלוויזיה. גברים שרק מחפשים למרוח את הזמן בעבודה, כדי שהאשה לא תבקש חלילה עזרה בשטיפת כלים אם הם יחזרו הביתה מוקדם מדי. "יש דברים שנשים פשוט עושות טוב יותר", לא?

- אשה אמורה לקחת חופשת לידה וחופשת מחלה לטיפול בילד. גבר עדיין לא יכול לקחת ימי מחלה כשהילד שלו חולה בלי שירימו גבה: "אשתך לא יכולה לעשות את זה?" פחות מאחוז אחד מהגברים מנצלים את החוק לפיו מותר להם לקחת חופשת לידה.

- כשאשה אחרי לידה שוקלת האם לצאת לעבודה, היא משקללת את המשכורת שהיא יכולה להרוויח לעומת ההוצאות הנלוות ליציאתה לעבודה: נניח שהיא תרוויח 5,000 ש"ח, גן לתינוק זה 2,000, גן לילד הגדול זה 2,500, כלומר נשארים לה רק 500 ש"ח, בשביל זה שווה לה לעבוד? אגב, ממש לא מדובר באמהות שמתלבטות בין עבודה לבין חינוך ביתי.
זה מכעיס ואבסורדי מכל כך הרבה בחינות: למה הגנים יורדים רק מהמשכורת שלה ולא מסכום המשכורות של שניהם? עוד לא שמעתי על גבר ששוקל האם לצאת לעבוד משיקולים כאלה. למה? כי אשה יוצאת לעבוד רק בשביל כסף, וגבר יוצא לעבוד גם בשביל המוניטין והדימוי העצמי שלו. ומה עם ההגשמה של האשה? מה עם הסיפוק שלה? מה עם לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לעשות משהו חוץ מלטפל בילדים? איך אפשר למדוד דברים כאלה בכסף?

- בסופו של דבר, גבר עובד הרבה יותר: מרשה לעצמו לעבוד במשרה מלאה, לעבוד שעות נוספות (בזמן שהאשה כבר מזמן בבית כמובן), לנסוע לחו"ל, לקבוע ישיבות לשעות מאוחרות, ולכן הוא משקיע בעבודה וזוכה לקידומים ולהעלאות הרבה יותר בקלות לעומת אשה שעובדת במשרת אם, כי היא אמא. בפשטות, אבא קודם כל עובד ורק אז הוא אבא, אמא היא קודם כל אמא ורק אז עובדת. אחרי שנולד תינוק החיים של האשה משתנים. של הגבר? בקושי.

- אשה חייבת להוריד שערות במקומות כואבים כמו רגליים, ידיים, בית שחי ומפשעה. גבר לא. זה לא אומר שאין גברים שמוציאים שערות, אבל אני לא מכירה אף אשה שלא מוציאה שערות בכלל (מלבד כאלה שאין להן, וכמה כאלה כבר יש בארץ) וזו פעולה שגוזלת המון זמן וכסף, שלא לדבר על הכאב, ולעומת זאת יש הרבה פחות גברים שמוציאים, וגם אז זה בעיקר לצורך דילול.

- אשה, באופן כללי, חייבת להיות יפה ורזה. גבר ממש לא חייב להיות יפה ורזה כדי "להשיג" בת זוג (אני לא מדברת על כיעור או על השמנה קיצונית, אלא על הממוצע).

- כשמתחתנים, מצפים מהאשה לוותר על שם משפחתה ולקחת את שם משפחתו של הגבר, מתוך התפיסה הקדומה לפיה היא הופכת להיות רכושו ולכן נקראת על שמו. גם הילדים נקראים על שמו ולא על שמה. אפליה מכעיסה. כמעט אף גבר בימינו לא מסכים לשנות את שם המשפחה שלו ("למה אני צריך להיות היחיד?"), ואלה שמסכימים מקבלים צל"ש.

- ועוד משהו: יש תפיסה מקוממת אך מבוססת לפיה טוב יותר להיות גבר. במה זה מתבטא? למשל בעובדה שלהיות ילדת "טום בוי" זה בסדר, אבל להיות ילד "סיסי" זה נורא. כשגבר שמראה תכונות "נשיות" כמו עדינות, חששנות וכו' קוראים לו "נקבה" ו"כוסית", כשאשה מראה תכונות "גבריות" כמו לעמוד על שלה אומרים עליה ש"יש לה ביצים", וזו מחמאה. כמו כן, הורים לתינוק נעלבים אוטומטית כשחושבים שהוא בת (ולכן בשום אופן לא ילבישו אותו בוורוד) ואם זה יקרה יותר מדי ישאלו מה לא בסדר, לעומת הורים לתינוקת, שכנראה ילבישו אותה בוורוד, אבל לא ייעלבו במיוחד אם יחשבו שהיא בן ובטח לא יהיו היסטריים לדאוג שהיא לא תיראה כמו בן (ברור שזו הכללה, אבל בגדול זה המצב). זה בדיוק כמו שגברים מפחדים שיחשבו עליהם שהם הומואים, אבל טרם נתקלתי באשה שחוששת שמא יחשבו שהיא לסבית. כי להיות הומו זה עלבון משום מה, להיות לסבית זה לא עלבון, כי רוב הסיכויים שגברים דווקא יתלהבו ממך אם את לסבית אבל יירתעו אם אתה הומו. למה? כי העולם בנוי על מה שגברים חושבים, אומרים ורוצים.

- מכירים את האמירה "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה מוצלחת"? אשתו הנאמנה כמובן. בגדול, אשה מצליחה זו אשה גברית. כך נתקלתי באנשים שצוחקים על הבעלים של פוליטיקאיות ("ציפו ליבנו") ושל נשות עסקים מצליחות. כי ברור שאשה מצליחה היא זו ש"לובשת את המכנסיים בבית" ("ללבוש את המכנסיים" זה משהו טוב, מסתבר), היא לא יכולה להיות נשית בשום צורה, היא דומיננטית והגבר שלה קטן ומי שומע עליו בכלל. וואלה, הוא בכלל לא גבר אמיתי, הוא ממש כמו אשה. וזה עלבון. כי אם הוא היה "גבר אמיתי", היינו מכירים אותו ולא אותה.


לאן אני רוצה להגיע? קל יותר להיות גבר בחברה שלנו. אנחנו חיים בחברה שוביניסטית ופטריארכלית. יש כמה יתרונות לנשים, שרובם הושגו בדיוק בגלל שמצפים מנשים לפחות. למשל:
- אנחנו משרתות רק שנתיים בצבא. בעבר זה היה אפילו פחות.
- גברים צריכים לשלם בדייט הראשון, להסיע אותנו הלוך חזור, להחזיק לנו את הדלת ולעזור לנו בכל עת שנצטרך. בקיצור, להיות ג'נטלמנים, ולפעמים זו עבודה קשה.
- מכיוון שאונס היא העבירה היחידה שאפשר להרשיע בה ללא הוכחה, אני יכולה להעליל על גבר תמים ולומר שאנס אותי, ואם אהיה מספיק עקבית ואשחק באופן מספיק מוצלח, הוא עלול להיכנס לכלא על לא עוול בכפו.
- כשאנחנו מתחילות לבכות, נוטים לרחם עלינו, לוותר לנו ולתת לנו כמעט כל מה שנבקש. כשגברים מתחילים לבכות, הם פתטיים עלובים.
- מותר לנו לגוון הרבה יותר בלבוש ובתחביבים.
- אנחנו חיות יותר זמן, אבל זה כבר לא עניין חברתי.

יש עוד כל מיני יתרונות, אבל הם די מינוריים, לפחות אלה שהצלחתי לחשוב עליהם.


כל השוביניסטים במסווה צועקים תמיד להתחיל מביטול כל היתרונות הנ"ל ורק אז יהיה שיוויון. אז לא, חבר'ה, שיוויון לא מתחיל מביטול היתרונות הבודדים שיש לנשים ורק אז השוואת הזכויות. ברגע שלנשים יהיו כל היתרונות שיש לגברים בחברה, אני אסכים להאריך את השירות הצבאי ולוותר לגברים על הדרישה לג'נטלמניות. כל עוד זה לא המצב, תיאלצו להתמודד ולהמשיך לשלם בדייט הראשון, ונעשה את ההצגה הרגילה: אני אוציא את הארנק ואתם תודיעו לי בתוקף שזה לא בא בחשבון ואתם משלמים. למה? כי זה היתרון שלי כאשה, מותר לי לצפות לזה. וזה אחד הדברים הבודדים שמותר לי לצפות להם. תחיו עם זה.


הערה: כל הנ"ל לא אומר שאשה שבוחרת להזמין דווקא סטייק פרגית בדייט הראשון, בידיעה שהגבר אמור לשלם, היא לא חוצפנית ונצלנית, שיהיה ברור. דייט ראשון - קפה וגלידה, לא יותר. על זה מצפים מהגברים לשלם. אז כן, שישלמו.


המסקנה הסופית שלי היא שאכן קשה יותר להיות אשה, מהרבה בחינות. ולמרות זאת לא הייתי מוכנה להתחלף ולהפוך לגבר בשום אופן. למה? כי בכל זאת יותר כיף להיות אשה, לדעתי. בהכללה גסה, אנחנו הרבה יותר רגישות, הרבה יותר שמות לב לפרטים, האינטליגנציה הרגשית שלנו הרבה יותר גבוהה ויש לנו הרבה יותר טאקט. האושר שלנו לא תלוי בהצלחה של מכבי תל אביב. אנחנו הרבה יותר טובות בשיחות נפש. שלא לדבר על זה שאני רואה ביכולת הביולוגית שלנו להרות וללדת ילדים יתרון (ברור שלא כולן רואות את זה כמוני), כי אנחנו אלה שנותנות חיים. ותוספת קטנה, שתי מילים: multiple orgasms.  =)

כותרת מוסתרת מאחורי מסך עשן

המוח שלי היה כל כך אפוף בעשן סיגריות שלא הצלחתי לכתוב כותרת של ממש. הפוסט הזה עוסק, איך לא, במעשני הסיגריות.

גילוי נאות: במשפחה שלי אפשר לספור על כף יד אחת את הלא-מעשנים, ואני ביניהם. כל חיי עישנו לידי, וכל חיי תיעבתי את העשן הנורא הזה ותמיד ניסיתי להתרחק ככל האפשר. לא יכולה לסבול את הריח. פשוט לא מסוגלת.

אני מודה: ישנם פרמטרים בודדים מאוד שעל פיהם אני פוסלת בני זוג פוטנציאליים בלי לבדוק בכלל במי מדובר. דווקא לגבי מראה חיצוני אני מאוד גמישה, וכך גם לגבי תחומי עניין, קריירה ועוד המון פרמטרים. אבל עישון זה ה-turn off הכי רציני שלי ועליו לא הייתי מוכנה מעולם להתפשר. לא יוצאת עם גבר מעשן - לא סיגריות, לא סיגרים, לא נרגילה, לא סמים - כלום. אם הוא מעשן, ואפילו "פעם ב...", ואפילו רק בחברה, אין על מה לדבר.

לשם ההבהרה: זה לא אומר שאני לא יכולה להתיידד עם אדם מעשן. זה גם לא אומר שאנתק קשר עם חברים שלי, אם הם יתחילו לעשן. ממש לא. כל עוד הם לא יעשו זאת לידי, זה בהחלט לא יפריע לי.

בניגוד להרבה נושאים שבהם אני נחרצת, דווקא בסיגריות אני מבינה. אמא שלי עישנה במשך עשרים השנים הראשונות לחיי. כאמור, כמעט כל בני המשפחה האחרים שלי עדיין מעשנים, לפחות מדי פעם. כך שאף אחד לא יוכל לספר לי שאם יושבים בצד השני של החדר זה לא מפריע. לי זה מפריע. תמיד ידעתי מתי אמא שלי עישנה, גם אם הייתי בחדר השני, וגם אחרי שהיא כבר סיימה. כך שאי אפשר לחדש לי יותר מדי. מי שלא סבל זאת מקרוב, לא מבין עד כמה עשן סיגריות יכול להפריע ולהציק.

מי שנוסע באוטובוסים בטח מכיר את תופעת המעשנים הכפייתיים בתחנות האוטובוס. כשהם עומדים ליד התחנה ומעשנים - זה מעצבן; כשהם עומדים בתוך התחנה - זו כבר חוצפה; כשהם יושבים - התנהגות בהמית של ממש. על אחת כמה וכמה - כשיורד גשם. מכיוון שאני נוסעת באוטובוסים מדי יום, כבר נתקלתי בתופעה המכעיסה הזו עשרות פעמים. לא הופתעתי במיוחד לגלות שאותם אנשים שיושבים בתחנה בזמן שיורד גשם ומעשנים, ולמעשה כופים על כל האחרים לעשן יחד איתם, אלה בדיוק אותם אנשים שאחר כך דוחפים את כולם כדי לעלות ראשונים לאוטובוס, מתיישבים במושב הקדמי וקוברים ראש בחלון כדי לא לפנות את מקומם לזקנים שעולים לאוטובוס, ומניחים את המטרייה הרטובה על המושב לידם. למה זה לא מפתיע? כי כל המעשים האלה נובעים מחוסר התחשבות מאוד בסיסי ואי-רצון לראות סנטימטר מעבר לקצה הסיגריה של עצמם.
תודה לאל שבקרוב, סוף כל סוף, זה לא יהיה חוקי.

אגב, אני לא מוכנה לקבל אמירות בסגנון: "את עומדת ליד הכביש ויש כבר עשן מהמכוניות! באמת מפריעה לך הסיגריה המסכנה הזו באוויר הפתוח?" כן. מפריעה לי מאוד. אני לא יכולה לנשום בגללה. ואני לא מוכנה שיכפו עליי את העשן הזה, וזו זכותי המלאה. אם אני אומרת שזה מפריע לי, אז זה מפריע לי והמעשנים צריכים ללכת למקום שבו לא יפריעו לאף אחד.


ב"ארץ נהדרת" עשו פעם חיקוי של סוניה פרס ז"ל. היא הגיעה לאולפן, הדליקה סיגריה ואמרה לקיציס: "אכפת לך שאני אעשן פה?" קיציס אמר "כן", והיא ענתה לו: "אז תצא החוצה."

ככה בערך נראו רבים מהמפגשים המשפחתיים אצלנו לאורך חיי: "מפריע לך שאנחנו מעשנים? את יכולה לצאת."

למה אני זו שצריכה לצאת, לעולם לא אצליח להבין. יושבים כמה אנשים ביחד, ואחד מהם מתחיל בפעולה שמפריעה למישהו אחר - מי מהם צריך לצאת, עושה הפעולה, או זה שהיא מפריעה לו? נניח שכולם יושבים ומדברים ואחד מהם מתחיל לשיר בקולי קולות ומפריע לשאר. האם השאר צריכים לקום ולצאת, או שהוא זה שצריך לצאת אם כל כך חשוב לו לשיר? ואם הוא מפריע רק לאדם אחד ולכל השאר לא אכפת, האם האדם הזה צריך לצאת, או שבכל זאת הזמר החובב הוא זה שצריך לצאת?

כשהייתי ילדה, לפני שנים לא רבות, עדיין היה מותר לעשן במקומות ציבוריים. באוטובוסים עצמם כבר נאסר לעשן לפני שנים רבות, אבל במסעדות דווקא היה מותר. איזה סיוט זה היה. בדיוק כמו בפאבים ובמועדונים היום - שגם בהם כמובן כבר אסור לעשן, ובכל זאת אנשים מרשים לעצמם. זו אחת הסיבות שאני כל כך שונאת ללכת למקומות האלה: תמיד אני חוזרת עם בגדים מצחינים ושיער ספוג עשן.

שמעתי שבארה"ב יש חוק האוסר על עובדים לעשן - לא רק בתוך מקום העבודה, אלא גם ליד דלת הכניסה. זאת כדי למנוע מעובדים שאינם מעשנים לצאת או להיכנס ולספוג ענן עשן לפרצוף. המעשנים חייבים להתרחק 100-200 מטר מהדלת. אני חושבת שזה מצוין, וגם בעבודה שלי תמיד הפריע לי שאני לא יכולה לצאת מהבניין בלי לנשום את הריח המחריד הזה.


תהיתי אם אצליח להגיע עד כאן בלי להתייחס בכלל לאספקט הבריאותי של העשן. הנה, הצלחתי. אז אוסיף בקצרה, כי זו אינה הנקודה העיקרית, אבל אולי זה מה שיבהיר את העניין: אם לא אכפת למעשנים שהרוב מסביבם סובל בגלל הסיגריות שלהם, לפחות הם צריכים להבין שגם עישון פאסיבי מזיק לבריאות, וזכותי להיות היסטרית לגבי הבריאות שלי (מסתבר שאני היסטרית; מעניין שרק מעשנים אמרו לי את זה). הם רוצים לסרטן את עצמם ולשאוף זפת לריאות - זכותם, אבל אין להם זכות לכפות את זה על הלא-מעשנים. אם אומרים להם שזה מפריע, הם חייבים להתחשב. נימוס בסיסי ביותר.

בעולם השוביניזם

האם ידעתם שעד שנת 1978 בעל שאנס את אשתו קיבל "פטור" מעונש בישראל? זה לא מפתיע לאור השוביניזם הקלאסי, לפיו אשה חייבת לקיים יחסים עם בעלה. כי בשביל מה הוא התחתן איתה, אם לא כדי לקבל סקס מתי שרק בא לו בלי להתאמץ?


לא מזמן קראתי בפורום על מישהי שסיפרה כי יש לה תינוק בן שמונה חודשים, ומאז הלידה לא "בא" לה לקיים יחסים. בעלה ניסה ליזום כמה פעמים, היא סירבה, ובשלב מסוים הוא ויתר - והם הפסיקו לדבר על הנושא. הוא, כנראה מתוך ייאוש כי ידע שייתקל בסירוב, והיא - כי היה לה יותר נוח ככה, כשהוא לא מבקש והיא לא צריכה לומר לא.

הסיבה שהיא כתבה בפורום היתה שהיא תפסה את בעלה מנסה לקבוע פגישה עם האקסית שלו בפייסבוק.

אני מספרת על זה לא בגלל הסיפור, אלא בגלל התגובות שהיא קיבלה. שלל תגובות מגעילות ומזעזעות, דווקא בעיקר מנשים, בסגנון הבא: "למה ציפית? מה בדיוק הוא אמור לעשות? את הבאת אותו לזה, מה שאת עשית זה לא פחות גרוע", וכו' וכו'.

הבחילה שהתגובות גרמו לי היתה איומה. כל כך עצוב לקרוא על נשים שההערכה העצמית שלהן נמוכה עד כדי כך.

כל כך עצוב לקרוא על נשים שחושבות שהן חייבות לקיים יחסי מין עם הבעל, גם אם הן לא רוצות. יקיריי, אין חוכמות: לקיים יחסי מין נגד רצונך זה שווה ערך לאונס. אף אחד, בשום סיטואציה, בשום מקרה, לא חייב לקיים יחסי מין עם אף אחד אם הוא לא מעוניין, לא משנה מה ולמה ואיך וכמה. מי שעושה את זה בכל זאת, סימן שההערכה העצמית שלו ברצפה, וזה בדיוק מה שהשוביניזם רוצה לכפות על הנשים להרגיש, כי מבחינתו זה מה שהן שוות. זה נורא ואיום לקיים יחסי מין כשאתה לא מעוניין לעשות את זה, ואין לאף אחד זכות לדרוש דבר כזה.

ההערכה העצמית של נשים כאלה אפילו יותר נמוכה מהרצפה, כי לא רק שהן חושבות שהן חייבות לקיים יחסים נגד רצונן, הן גם חושבות שאם הן לא עושות את זה, מגיע להן שהבעל יבגוד בהן. אז ממש לא: יש מרחק מאוד גדול בין תסכול מיני לבין בגידה, לא כל מי שמתוסכל מינית הולך לבגוד, והמעילה באמון היא הרבה יותר גדולה במקרה של בעל בוגד לעומת אשה שמסרבת לקיים יחסים. ללכת מאחורי הגב ולקיים יחסים עם מישהו מחוץ לנישואים, זה דבר נמוך ושפל לעשות ואין לזה כל הצדקה - זה בכלל לא משנה מה קורה בחדר המיטות בבית.

אין לי כוונה להיתמם. שיהיה ברור: אני בהחלט מבינה שהבעל עמד פה במצב בעייתי. אין בכלל ספק שמערכת יחסים זוגית שאינה כוללת יחסי מין לאורך זמן היא לא בריאה, ושאי אפשר לצפות ממנו פשוט להתנזר ממין לשארית חייו. לפני שאסביר מה הוא כן היה צריך לעשות, הנה שאלה: נניח שגבר מספר שאין לו חשק לקיים יחסי מין לאורך זמן, מה הייתם מציעים לו לעשות? ואם הוא אומר שאשתו בוגדת בו בגלל זה, אז אין מה להאשים אותה בעצם, כי הוא הביא אותה לזה? (מעניין אותי אם גבר כזה יקבל תגובות באותו הסגנון. משום מה נראה לי שלא.)

אז מה אמור לעשות בעל שאשתו לא רוצה לקיים איתו יחסים והוא מתוסכל בגלל זה? בדיוק מה שהייתי מציעה לאשה לעשות באותו מצב: לדבר על זה (די ברור שבמקרה המתואר בפורום, התקשורת בין הבעל לאשתו לא ממש קיימת). לשאול מה היא חושבת ומה היא מציעה. אולי לנסות להיות רומנטי, לנסות לעורר בה חשק, לשאול אותה מה היא היתה רוצה לעשות במיטה, לנסות לגוון, לנסות טיפול זוגי/מיני. בהחלט הייתי מצדיקה גבר שהיה מציע את כל זה וגם מציב אולטימטום: "בואי ננסה את פתרונות א' ב' ג' ד', כי אני לא יכול להמשיך ככה." ואם כלו כל הקיצין, ולאורך זמן, אחרי שהכל נוסה, שום דבר לא עובד והיא פשוט לא מעוניינת - זו סיבה מאוד טובה להתגרש, לדעתי.

אבל לבגוד? מכוער ועלוב. חבל מאוד שיש נשים שחושבות שזה מגיע להן, ושהן לא שוות יותר מזה.

מצעד השרמוטות

אני חייבת להודות: בניגוד לרוב הנשים שאני מכירה, אני שונאת לקנות בגדים. עם זאת, אני דווקא אוהבת להתלבש יפה, וזה גם חשוב לי. אני אוהבת חצאיות מיני, אוהבת גופיות ומחשופים, ואני עוד זוכרת איך לפני שנים חולצות בטן היו באופנה, וגם אותן אהבתי.

עם זאת, מכיוון שרוב האנשים שאני מכירה כנראה לא יאשימו אותי בפרובוקטיביות, אני מרשה לעצמי להתבטא בישירות ולומר:

אין שום קשר ישיר בין לבושה של האשה שבה אתם בוהים לבין הרצון שלה בסקס.


אין טעם להתחסד: אשה שלובשת בגדים חשופים, בהחלט לובשת אותם כי היא מרגישה שהם הופכים אותה למושכת יותר, והיא רוצה שיסתכלו על הרגליים ועל המחשוף שלה. מי שרוצה להסתיר משהו דואגת להסתיר אותו. ולמרות כל זאת, לבוש חשוף לא הופך אשה לנימפומנית.

מלבד זאת, בכל רגע ורגע שמורה לאשה, ואין זה משנה עד כמה הלבוש שלה חושפני, לסרב לכל גבר שהוא, לכל הצעה שהיא. גם אם היא הסכימה לעלות לדירה שלו בפגישה הראשונה ("מה היא חשבה שיקרה שם?"), גם אם היא הסכימה להתמזמז איתו בשירותים של הפאב ("היא הדליקה אותו יותר מדי!") וגם אם היא הסכימה להיכנס איתו למקלחת (!) - מותר לה לסרב לקיים יחסים, וכל מי שממשיך הלאה למרות שהיא אמרה לא - הוא מניאק מטריד, ואם הוא גם מקיים איתה יחסים בסופו של דבר - הוא אנס במלוא מובן המילה.

 ובנוסף לכך, "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" כשאשה אומרת "לא", היא מתכוונת ל"לא". הגיע הזמן להפנים.

בטח יהיו כמה קוראים שיהנהנו ויגידו: "אבל כל זה מובן מאליו." אם זה באמת היה כל כך מובן מאליו, לא היינו צריכים פסק דין לפיו גבר המסרב להפסיק אקט מיני שהתחיל בהסכמה הוא אנס.

אין לי בעיה עם גבר שמתחיל עם אשה שמוצאת חן בעיניו, כל עוד הוא עושה זאת בצורה תרבותית (אין טעם להיתמם, אתם יכולים לתאר לעצמכם דרך לא-תרבותית להתחיל עם מישהי וסביר להניח שכבר נתקלתם בה). אין לי בעיה עם גבר שרוצה לקיים יחסים מזדמנים (כלומר, אין לי בעיה תיאורטית, למרות שבחיים לא הייתי מתחברת לאדם כזה), מה שנקרא "סטוץ", אז הוא מנסה את מזלו עם האשה שלבושה בצורה הכי פרובוקטיבית שהוא רואה מסביבו. אבל ברגע שהיא אומרת לא, וזה בכלל לא משנה באיזו סיטואציה, הוא חייב להפסיק ומיד, כי ברגע שהוא ממשיך, כאמור - זו כבר הטרדה מינית. לאף גבר אין רשות להניח יד על אשה ללא הסכמתה, וברגע שהיא מבקשת להפסיק - הוא חייב להפסיק!

זו מטרתו של "מצעד השרמוטות" בחיפה ובתל אביב, להעביר את המסר: אני אתלבש איך שבא לי, ואין לך זכות להטריד אותי בגלל זה.

אשת חיל מי ימצא?

לאחרונה שמעתי ילד שאומר על אמו: "היא לא עשתה כלום בחיים שלה".

מדובר בעקרת בית, שלא עבדה מאז לידת הבן הבכור, לפני שלושה עשורים. אחריו נולדו עוד שלושה. בעלה עובד כל השנים, והיא אחראית על הבית (שוביניזם מסורתי). מכיוון שהיא אמא של חברה, הייתי בביתם כמה פעמים, והגבר הזה באמת לא עושה כלום בבית. שנים שהוא מגיע הביתה כמו לבית מלון ואוכל כמו במסעדה: האוכל מוגש לו, הוא לא מפנה אחריו וכו'. האשה אכן עשתה תמיד הכל לבד.

אז האם ניתן לומר על אשה כזאת שהיא "לא עשתה כלום בחיים שלה"? בואו נדון בזה קצת.

מה זה "לעשות משהו בחיים"? אם לא עבדתי, זה נקרא שלא עשיתי כלום בחיים? אולי רק אם לא עבדתי במסגרת מסודרת? כי הרי אי אפשר לומר על האשה הזו שלא עבדה בחייה, שכן עבודות הבית הן בהחלט עבודות, וכשמצרפים אליהן גידול ילדים, זה בהחלט מספיק למשרה מלאה.

תחזוקת בית כוללת בישולים (לשישה אנשים במקרה הזה, ואם באים אורחים - ליותר), ניקיונות, סידור הבית, קניות, כביסות וגיהוצים (לשישה אנשים), אחריות להיות בבית אם צריך להגיע טכנאי לדוגמא...

גידול ילדים מינקות כולל המון דברים שקשה לי לפרט אותם (פשוט כי אני הרבה פחות בקיאה בזה), אבל אנסה: אוכל, חיתולים (היא לא קראה את הפוסט שלי בנושא חיתולים), אמבטיות, פעילויות, השגחה מתמדת וגם חינוך.

די קשה לדאוג לכל הדברים האלה במקביל, הייתי אומרת. למעשה - זה יותר ממשרה מלאה. גבר כזה עובד בשעות מוגדרות. מגיע הביתה ובזה נגמר יום העבודה שלו: הוא לא עובד יותר עד שמתחיל יום עבודה חדש. עקרת בית, לעומת זאת, עובדת כל הזמן. יום העבודה שלה לעולם אינו נגמר, היא אחראית על הכל בבית מבוקר עד ערב, כולל סופי שבוע וחגים. אין לה חופשות. בכל פעם שמגיעים אורחים היא אחראית על כל ההכנות, על האירוח עצמו ועל הסידור שאחר כך.

איך אפשר לומר שהיא "לא עשתה כלום בחיים שלה"?

נניח שאשה אינה עובדת, אלא נשארת בבית וכותבת כל היום. למעשה היא עוסקת בכתיבה יוצרת, כותבת שירים וסיפורים ויכולה לפרסם אותם. בפועל היא בוחרת שלא לפרסם. אז האם יגידו עליה שהיא "לא עשתה כלום בחיים שלה"? אני בספק, סביר להניח שיגידו שהיא מימשה את עצמה באמצעות הכתיבה. בסדר, אז האשה שאני מדברת עליה מממשת את עצמה באמצעות המשפחה שלה. למה זה לא נחשב?

ובכלל, אני חייבת להתקומם לרגע: מה בדיוק הגבר הזה עשה בחיים שלו? במה הוא טוב ממנה? אין ספק שהוא עבד הרבה, וגם עבד קשה, אבל מי בדיוק רשאי לקבוע איזו עבודה יותר קשה? מי רשאי לקבוע שהעבודה שלו יותר "נחשבת" משלה רק בגלל שהוא מרוויח כסף והיא עושה הכל בחינם? היא טיפלה בשישה אנשים (כולל היא עצמה) במשך שנים. על עבודות כאלה יש הרבה אנשים שמרוויחים כסף (אתם יודעים כמה עולה מטפלת?). במי הוא טיפל בחייו? על מי הוא לקח אחריות? הוא היה אחראי על פרנסת המשפחה (אחריות גדולה ללא ספק). והיא? אחריות על הבית ואחריות על הילדים זו לא אחריות? למה העיניים מופנות לבעלה בהערכה על כך שהוא "עבד והרוויח כסף ואיפשר לה לא לעבוד"? למה לא מגיעה לה הערכה על כך שבזכותה בעלה יכול היה לעבוד "בראש שקט" ולדעת שהבית והילדים (שלו! הילדים הם שלו לא פחות משהם שלה!) בידיים טובות?

והדבר הכי מקומם, למעשה, הוא שחוסר ההערכה הזה מגיע מהילד שלה בסופו של דבר. אני לא מכירה את הדינמיקה המשפחתית מספיק כדי לדעת מאיפה בדיוק זה נובע, אבל אני חושבת שלומר על אמא ש"לא עשתה כלום בחייה" זה דבר נורא ואיום. אז הנה דבר אחד שהאשה הזו לא עשתה בחייה: היא לא לימדה את ילדיה להתייחס אליה בכבוד הראוי.

ברית מילה - לשחות נגד הזרם

כמו שכתבתי בעבר, אני שונאת התחסדות. מדברת ישר ולעניין. אז הנה העניין: אני נגד ברית מילה.

<שוק והלם>

כן, אני מסכימה, זה מוזר. זה הזוי. זה שובר את כל המוסכמות. זה הכי לא פוליטיקלי קורקט. אבל אם יש לכם ראש פתוח, אני חושבת שתיהנו לקרוא את הפוסט הזה בכל זאת, גם אם לא תסכימו איתי. אני מבהירה שאין לי פה מטרה לשכנע מישהו, אלא פשוט להסביר איך הגעתי לצורת החשיבה הזו.

אני מזהירה מראש שזה פוסט ארוך במיוחד, והסיבה היא שהייתי זקוקה להרבה זמן, ולהרבה מאוד קריאה בנושא, כדי להשתכנע. אז אני מסכמת פה את (רוב) מה שידוע לי בנושא, ולאחר כל כך הרבה זמן, זה לא מעט.

אני בדיוק כמו כולם. תמיד ידעתי שברית מילה זה משהו שעושים לתינוק כשהוא קטן, הוא לא זוכר את זה, זה לא כואב לו (או מקסימום כואב שנייה וזהו), רק מורידים לו קצת מהקצה, אם עושים בגיל מבוגר זה כבר ניתוח רציני עם זמן החלמה ארוך, לעורלה אין באמת תפקיד והסרתה מונעת מחלות מין, ובראשן איידס. כמו כולם הרגשתי גאווה במסורת היהודית כאשר שמעתי שלא רק שברית מילה מונעת מחלות מין, אלא שהתגלה שבגיל שמונה ימים רמות הוויטמין K מגיעות לשיא אצל התינוק ולכן קרישת הדם הכי מוצלחת, ומדהים איך שאבותינו ידעו למול בגיל הזה בדיוק. כמה נאורה ומוצלחת היא היהדות. אילו גאונים היו אבות אבותינו וכמה מזל יש לנו שזכינו להמשיך את דרכם.

כמו כולם, זה מה שידעתי כל חיי והאמנתי בכך בכל לבי בלי לטרוח לבדוק אם משהו מזה בכלל נכון, מלבד כתבה ב-ynet פה ושם שכמובן טענה שהתגלה שברית מילה מונעת עוד איזו מחלה שלא ידעו שהיא מונעת.

כמו כולם, שמעתי לראשונה על מילת נשים והזדעזעתי עמוקות. שמעתי מישהו מעיר בחצי פה שאצלנו הרי עושים מילת גברים, אבל כמו כולם התקוממתי ואמרתי בכעס שזה בכלל לא אותו הדבר. איך אפשר להשוות, הרי מילת גברים זה דבר נאור, חשוב ובריא ומילת נשים זה ברברי, מזיק ואכזרי וגם הרבה יותר כואב.

פעם, כנראה בתיכון, עלה בי עניין קלוש וקראתי בוויקיפדיה מה בעצם עושים לתינוק בברית המילה. התיאור אכן היה מזעזע ובהחלט אמרתי שזה ברברי. ויקיפדיה אז כנראה היתה פחות דתית מהיום, כי אני זוכרת בפירוש שהיה כתוב שם שלמרות השמועות שזה לא כואב, על פי מחקרים שניתחו את הבעות הפנים ובדקו שחרור משככי כאבים במוח, התינוק סובל מצוקה קשה בעת הברית. כרגע המשפט הזה לא קיים שם משום מה.

ולמרות זאת לא עלה בדעתי כלל שאפשר, אולי, לא למול את התינוק. מה זה לא למול אותו? טוב, אז אולי זה ברברי, אולי זה באמת כואב, אבל איך אפשר להשוות את זה ליתרונות של המילה - הוא שוכח תוך שנייה, זה מונע מחלות מין, ובכלל כולם עושים את זה ובגן/יסודי/חטיבה/תיכון/צבא כולם יצביעו על ילד כזה באצבע ויצחקו עליו כי הוא לא נימול. הרי זה מובן מאליו.

כשבכל זאת יצא לי לקרוא על הנושא פה ושם, היה לי ברור שברית מילה עושים רק אצל רופא ולא אצל מוהל. הנימוקים בעד מוהל הם שיש לו הרבה יותר ניסיון. מצד שני, רופא יכול ורשאי לתת זריקת הרדמה מקומית. אמנם מפחיד לתת חומר הרדמה לתינוק כזה קטן, אבל אם זה אכן כל כך כואב אז זה רק הומני. ובכל זאת מדובר בניתוח שיכול להסתבך, אז עדיף מישהו עם ידע רפואי.

מאוחר יותר נפל לי האסימון שאת רוב החיתוכים האלה בגופם של תינוקות מבצעים בעצם במסיבות. ככה עשו תמיד במשפחה שלי למשל. מסיבה גדולה ביום השמיני, חותכים לתינוק מול כולם, התינוק צורח וכולם צוהלים משמחה ואוכלים בורקסים. כשהבנתי שבעצם מדובר במשהו קצת יותר רציני משריטה, ושהאמא בוכה והיסטרית לכל אורך התהליך, החלטתי שאני לתינוק שלי לא עושה ברית במסיבה. לא ארשה שיצהלו ככה מסביבו כשהוא כואב ובוכה כאילו קרה משהו משמח, עוד תינוק הצטרף ליהדות. זה בכלל לא משמח. הרי אני אבכה יותר ממנו כשהוא יבכה. רוצים אירוע? לא בברית. ועדיין לא עלה בדעתי בכלל שאפשר לא לעשות ברית, בעצם.

בשנה שעברה נפל לידי גיליון "זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות. היתה שם כתבה על כמה אמהות שלא מלו את הבנים שלהן. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לרעיון. הופתעתי מאוד וקראתי את הכתבה. הן אמרו כל מיני דברים בסגנון "פעם האמינו והיום כבר לא", "לא ראיתי סיבה להכאיב לילד שלי", "בכל כיתה ובכל מחזור גן יש היום לפחות ילד אחד שלם" וכו'. לא התלהבתי בכלל מהכתבה ופסלתי את הרעיון מכל וכל. סתם חבורה של פסיכיות. איזה מין רעיון זה, לא למול את הילד, מה זה השטויות האלה?

לאחר מכן נתקלתי באתר "באופן טבעי", כפי שסיפרתי כבר. אחד המדורים בו, שמופיע כבר בעמוד הראשי, נקרא "בלי ברית מילה". אהה, אמרתי, אז פה הפסיכים האלה מתכתבים ביניהם. טוב, אני לא אקרא על זה. יש מספיק מה לקרוא באתר.

אחרי שחרשתי את האתר, ומדור "בלי ברית מילה" הפך למדור הגדול היחיד שטרם הצצתי בו, גברה עליי סקרנותי. טוב, אמרתי, אז אקרא מה יש להם לומר, למרות שברור שבנושא הזה הם לא יצליחו לשכנע אותי.

אז קראתי. למי שסקרן לקרוא גם, הנה לינק: מדור בלי ברית מילה - באופן טבעי

מכל הנושאים שבהם דעתי השתנתה מן הקצה אל הקצה, אני מודה שכאן לקח לי הכי הרבה זמן להשתכנע. קראתי עוד ועוד דעות, עוד ועוד ויכוחים ודיונים, עוד ועוד עובדות רפואיות, חיפשתי המון חומר באינטרנט ובדקתי את כל המיתוסים שהכרתי. קשה לראות את כל המיתוסים מתנפצים מול עיניך. קשה, אבל הכרחי. סוף סוף הגעתי למסקנה הזו.

אז לטובת מי שהגיע עד כאן, אסביר כמה נקודות (וזה הולך להיות ארוך):

לכל מי שעדיין יש לו ספק - מדובר בניתוח לכל דבר. זה הרבה יותר משריטה, מצביטה או מחיתוך של רקמה מתה. על ההורים מוטלת אחריות לדעת בדיוק מה קורה בתהליך המילה, כמו שאם הילד זקוק לניתוח שקדים או לניתוח לייזר לעיניים ההורים חייבים לחפש חומר ולדעת במה מדובר. האחריות היא על ההורים, ועליהם בלבד.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכאשר מעיזים לשאול שאלות, לא תמיד אוהבים את התשובות. בכל זאת אסביר פה את תהליך המילה, ולמרות שהוא לא נעים ולא סימפטי - התינוק לומד אותו על בשרו, המינימום שההורים יכולים לעשות הוא לדעת מה בדיוק קורה שם.

סירבתי לצפות בסרטוני ברית מילה, למרות שיש המון. אבל בתיאורים אני דווקא בקיאה. הנה מה שקורה שם:

המילה מורכבת משלושה חלקים: הפרדה, מילה ופריעה.

הפרדה: העורלה היא בעצם שכבת עור העוטפת את איבר המין של הגבר. אצל תינוקות ופעוטות העורלה צמודה לאיבר כמו שהציפורן צמודה לאצבע. בסביבות גיל שש היא נפרדת מהאיבר. לכן אצל תינוקות יש להפריד בין העורלה לבין האיבר לפני שאפשר לחתוך משהו. לצורך כך המוהל מכניס מקל ממתכת מתחת לעורלה ומפריד בינה לבין העטרה. זה השלב הראשון והוא כואב (אם כי זה כלום לעומת מה שעומד לבוא).

מילה: חיתוך העורלה בסכין. כואב. מאוד. בדיוק כמו שתקחו סכין ותורידו לעצמכם את קצה האצבע.

פריעה: לאחר חיתוך העורלה נשאר עוד קרום דק של העורלה, החלק הפנימי שלה, על פני העטרה. בשלב זה מקלפים את הקרום הזה מעל העטרה וחושפים אותה לגמרי. זה השלב הכואב ביותר, בדיוק כמו שתקלפו ותורידו מעצמכם את העור כדי לחשוף את הבשר.

עכשיו נשארת העטרה חשופה ומדממת. בשלב זה יש לעצור את הדם.

מה ההבדל בין רופא מוהל לבין מוהל שאינו רופא?
1. לרופא מותר להרדים - אם כי לא כל הרופאים עושים זאת, ולעיתים יש לבקש באופן מיוחד.
2. רוב המוהלים אינם משתמשים בכפפות.
3. רוב המוהלים מבצעים את שלב הפריעה בעזרת הציפורן, וזה הרבה יותר כואב וגם הרבה יותר מזהם (תארו לכם שמקלפים לכם את העור עם סכין. עכשיו תארו לכם שעושים את זה עם ציפורניים).
4. לרופא יש הכשרה רפואית ולכן הוא יכול להתמודד עם מקרה חירום, אם קורה, ויודע לזהות סיבוכים.
5. מוהלים מסורתיים במיוחד עדיין עוצרים את הדימום באמצעות מציצה (אני נחרדתי לשמוע ולראות תמונות כהוכחות): הם מצמידים את הפה לאיבר המין ומוצצים את הדם (המתקדמים ביניהם עושים זאת בקשית). רופאים לא עושים את זה. לכן יש לא מעט מקרים של תינוקות שנדבקו בהרפס ממוהלים. הנה כמה דוגמאות: דוגמא 1 דוגמא 2 דוגמא 3 דוגמא 4


עכשיו בואו נסכים על כמה עניינים שבלעדיהם אי אפשר להמשיך:
1. טובת הילד היא הפקטור היחיד שצריך לעניין אותנו כאשר אנחנו דנים בשאלה האם כן או לא לעשות לו ברית מילה.
2.  אף אחד מאתנו לא היה מסכים בשום פנים ואופן שיבוצע בו ניתוח - ולאור האמור לעיל, אני מקווה שברור לכולם שמדובר בניתוח - על ידי אדם שאין לו הכשרה רפואית, שלא בבית חולים או לפחות במרפאה, ללא הרדמה, באיברי המין, ללא כפפות, עם ציפורניים ומציצה בפה של הדם.

יפה, נעבור הלאה.

אם אף אחד מאתנו לא היה מסכים שדבר כזה יבוצע בו - למה אנחנו עושים את זה לתינוקות שלנו? תינוק בן שמונה ימים לא יכול להביע את התנגדותו (מלבד לבעוט ולצרוח, ומזה כולם מתעלמים "כי תינוקות תמיד בוכים"). תינוק הוא גם הרבה יותר חשוף ורגיש מאתנו לזיהומים אפשריים. איך אפשר לתת לאדם שאין לו טיפת הכשרה רפואית לעשות דבר כזה לתינוק?

אני מקווה שעל זה כולנו מסכימים: מה שלא היית מסכים שיתבצע בך, אל תעשה לתינוק שלך.

לכל הדואגים לעניין הטקס, יש בהחלט לא מעט רופאים שעושים גם טקס דתי עם ברכות לפי ההלכה.


"טוב," אומרים לי אנשים כשאני מגיעה לשלב הזה. "מסכימים שאם עושים אז אצל רופא ובהרדמה. אבל מה פתאום לא לעשות?!" כאן מגיעים אלף נימוקים שהם מיתוסים - ולא יותר מזה - בעניין יתרונות המילה. אעבור אחד אחד על כל המיתוסים האלה, ואנפץ את כולם. המיתוס היחיד, כנראה, שלא אצליח לנפץ, הוא הדתי: "אלוהים אמר לעשות את זה!" יש לי גם הרבה מה לומר בעניין הזה, וארחיב בהמשך, אך כרגע רק אומר שמי שקרא את הפוסט שלי ששמו "יהדות ואמונה", יודע שאלוהים שלי לא ציווה עליי לחתוך את איבר המין של הילד שלי.

ועוד עניין: האם אתם לא רואים את האבסורד בכך שכל החילונים הכי אתיאיסטים, הכי אנטי-דתיים, אלה שאוכלים חזיר ושרימפס בשמנת ומצטערים שאי אפשר לעשות מנגל ביום כיפור - המצווה היחידה למעשה שהם באמת מקיימים בקנאות משיחית ממש היא מצוות ברית המילה? לא נראה לכם מטורף שעל עצמם הם לא מטילים שום מגבלות, כי אם להיפך - חוקי המדינה שכופים עליהם משהו דתי הרבה פחות רציני מברית מילה רק מכעיסים אותם, ועם זאת אין להם בעיה לבצע דווקא את המצווה הכי מכאיבה והכי קשה, ולא בעצמם חלילה - אלא בתינוק שהוא חסר אונים לגמרי, שאינו יכול לומר לא?

שימו לב שבכל פעם שמנסים להפריך משהו, מיד קופץ המשפט המוכר: "אבל זה מה שכולם אומרים!" טוב, אז כולם אומרים בולשיט. בוקר טוב, מטרת הבלוג הושגה.


מיתוסים דתיים:

1. מי שלא נימול הוא לא יהודי: לא נכון. יהודי הוא מי שאמו יהודיה ואין כל קשר למילה. גם ערל (ולהלן "שלם") הוא יהודי לכל דבר ועניין. כן חלה עליו המצווה למול את עצמו, ואם לא עושה כך - דינו כרת (אני למדתי בתיכון שמדובר במוות מידי שמים, אך יש עוד פירושים לכרת, ביניהם מוות כאדם ערירי או היעדר הנפש מן העולם הבא). מלבד זאת חלות עליו כל המצוות הרגילות, עליו להניח תפילין וכו' וכו'. מקור

2. ברית המילה מייחדת/מאחדת את יהודי העולם מאז ומתמיד: לא נכון ולא נכון (זו לא חזרה, אלא פשוט שני הדברים שנאמרים כאן אינם נכונים, אז נעבור אחד אחד). ברית המילה איננה מייחדת את היהודים. 30% מהגברים בעולם הם נימולים; פחות מאחוז אחד הם יהודים. גם המוסלמים הם נימולים, כמעט כולם. רבים מאוד מהגויים האחרים נימולים גם כן, משום שלאורך שנים רבות היתה מקובלת הסברה שמילה מועילה לבריאות - ארחיב בהמשך. בקיצור, ברור שאם 30% מגברי העולם נימולים, זה ממש לא משהו שמייחד ספציפית את היהדות. מקור לעניין ה-30%
אם לא ניתן להבחין בין יהודי לבין לא-יהודי על פי עניין המילה (שהרי שני שלישים מהנימולים הם בכלל מוסלמים), ונוסיף לעניין את העובדה שלא כל היהודים נימולים ותמיד זה היה כך (אלמלא כן, מדוע היה צורך ב"דין ערל"?), ברור שזה לא מה שמאחד את כולנו.
זה גם לא היה מאז ומתמיד. ברית המילה כפי שהיא מקובלת כיום התחילה רק בתקופה ההלניסטית. לפני כן היה מקובל רק עניין המילה, כלומר חיתוך העורלה, ללא פריעה. מה שהיו עושים זה למשוך את העורלה עד שתעבור את קצה האיבר ולחתוך את כל מה שעבר, כך שלמעשה היתה עוד נשארת עורלה. הצורה המקובלת כיום, החמורה יותר, הונהגה כדי למנוע את המצב שבו גברים יהודים היו מושכים את העורלה למטה כדי להתחזות לגויים. אז חלילה שאף אחד לא יוכל לעשות את עצמו גוי. מקור 1 מקור 2 . לכל הטוענים ש"אלוהים אמר לעשות ברית מילה" - האם אלוהים שינה את דעתו בתקופת החשמונאים?
ובכלל, אין שום הוכחות היסטוריות שמקור המנהג הוא יהודי. מילה היתה מקובלת עוד במצרים העתיקה (זוכרים שהסתובבנו שם פעם?) ובבדיקת מומיות מצריות התגלה שחלקן נימולו. אם כן, יש סיכוי לא קטן שלקחנו את זה מהם דווקא ולא להיפך. השאלה היא במה בוחרים להאמין. מקור - שימו לב לתמונות

ולכל מי שעדיין מתעקש על עניין היהדות, אני ממליצה על המאמר המצוין הבא.

מיתוסים בריאותיים:

3. זו סתם חתיכת עור מיותרת, כמו תוספתן: הנה ה-טעות המרכזית. שמעתי כבר כמה פעמים את הטענה: "זה לא שאין לנו איברים בלי תפקיד בגוף, קחי למשל את התוספתן." אופס, לתוספתן דווקא יש תפקיד.
"טוב נו, אבל לעורלה אין!" אז זהו, שיש. העורלה, כאמור, היא שכבת עור כפולה העוטפת את איבר המין. היא קיימת בכל היונקים ויש לה שני תפקידים עיקריים:

א. הגנה על האיבר: העטרה, כלומר קצה האיבר, אמורה להיות חלק רגיש ורטוב בגוף שלנו, בדומה לשפתיים. העורלה שומרת עליה במצב כזה. כאשר מסירים את העורלה, העטרה מתחככת כל הזמן בחיתול ואחר כך בתחתונים ומאבדת הרבה מרגישותה (השוו לכפות רגליים של אנשים שרגילים ללכת יחפים, כמו הבדואים). העורלה גם מייצרת את הסמגמה - הפרשה שמצטברת מתחתיה, ודומה להפרשה באיבר מין של אשה. תפקידיה לשמש כחומר סיכה, לשמור על לחות העטרה ועל ניקיון האיזור. יש עוד מיתוס לפיו העורלה היא כר להצטברות חיידקים - יש בזה מן האמת, משום שאם לא דואגים להיגיינה כללית של האיזור (בעזרת אמצעים נדירים כמו מים וסבון) אכן מצטברים שם חיידקים ויכול להיווצר ריח לא נעים. שוב, בדיוק כמו אצל בנות.

ב. תרומה להנאה ביחסי המין: לא אטרח להביא מחקרים, שכן על כל מחקר שאומר שלא-נימולים נהנים יותר יש מחקר שאומר שההנאה זהה. אסביר רק הסבר אנטומי שכל אדם עם היגיון יכול להבין: ראשית, העורלה מכילה המון המון כלי דם ועצבים. מה יכול להיות תפקידם באיבר כזה? ברור שהם לא שם לצורך רבייה, כי אפשר להתרבות גם בלי עורלה כפי שהמוסלמים מוכיחים יפה מאוד. אם כן, מה מטרתם? די ברור שהם שם לצורך הנאה מינית. הלאה: בעת קיום יחסים, העורלה נצמדת לנרתיק האשה מבפנים וכמעט ולא זזה. איבר המין עצמו זז בתוך העורלה, והסיפוק המיני נגרם כתוצאה מהפרשי לחץ ולא מחיכוך. לכן אין כמעט חשיבות לכמות חומרי הסיכה שהאשה מפרישה (גבר נימול, כאמור, כמעט ולא מפריש חומרי סיכה כי אין לו עורלה שתייצר אותם). זאת בניגוד ליחסים עם גבר נימול, שבמהלכם לפעמים החדירה קשה ולפעמים צריך גם להפסיק באמצע. אם תחשבו על זה, יהיה לכם ברור שהטבע לא תכנן זאת כך שהאשה צריכה לסבול. המון נשים מעידות שהן צריכות זמן גירוי מאוד ארוך לפני החדירה, אחרת כואב להן, וזה לא המצב הטבעי. כלומר, העורלה תורמת גם להנאת הגבר (שבטח לא כיף לו לראות את הפרטנרית שלו סובלת) וגם להנאת האשה.

כאשר כורתים את העורלה, מאבדים את הפונקציות החשובות הללו. ברור שהן לא חיוניות ואפשר גם בלעדיהן, אבל כמו התוספתן - עדיף עם מאשר בלי. אם נולדנו עם האיבר הזה, הוא שם מסיבה טובה, ומי שמנו להחליט שעדיף לתינוק בלעדיו?
ועוד הערה: גם כאשר חשבו לאורך שנים שלתוספתן אין שום תפקיד, לא ראיתי אף זוג הורים שרץ לשלוח את התינוק/ת שלהם לניתוח אפנדציטיס מיד עם הלידה, רק בגלל שמדובר באיבר מיותר כביכול.

4. זה בריא ומונע מחלות: איידס, סרטן הפין, דלקת עורלה, סרטן צוואר הרחם, סכיזופרניה, ידיים שמאליות... אז ככה: אכן יש הרבה מחקרים (קל מאוד למצוא כאלה) שמעידים כי מילה מפחיתה את הסיכון להידבק באיידס ב-30-60%. עם זאת, כל המחקרים נערכו בגברים שנימולו בבגרותם ולא בינקותם. סעיף 11 בפוסט זה מסביר בדיוק מה ההבדל בין מילת בוגר לבין מילת תינוק (רמז: מילת בוגר שונה מאוד והרבה יותר פשוטה) ולכן לא ניתן כלל להשליך ולהסיק שגם מילת תינוקות מפחיתה את הסיכון לאיידס. פשוט לא ניתן לשלול את האפשרות שמדובר במשהו בתהליך, ולא בהיעדר העורלה, שמפחית לכאורה את הסיכון לאיידס. למה? פשוט כי לא הצליחו למצוא שום הסבר ביולוגי מדוע עורלה מעלה כביכול את הסיכון למחלה כלשהי, מלבד כמובן מחלה כמו דלקת בעורלה (שמן הסתם לא תתפתח אם אין עורלה, בדיוק כפי שכריתת ציפורן לצמיתות תמנע בוודאות ציפורן חודרנית). אפשר כמובן להניח שמדובר בהיעדר העורלה - אבל מדע לא עובד ככה, צריך להוכיח זאת, ונכון להיום אין כל הוכחה. אם כבר, הממצאים הם שעדיף לעבור מילה בגיל מבוגר (בהסכמה כמובן ולא בכפייה), שכן לפחות למילה כזו נמצא יתרון מסוים, ואילו למילת תינוקות לא נמצא כל יתרון.
בנוסף לכך, כל המחקרים נערכו בגברים הללו רק במשך חודשים ספורים אחרי המילה, כך שלא ניתן להניח שהמילה ממשיכה להגן עליהם גם אחרי הזמן הזה. הרי אנו יודעים שתינוק בן שמונה ימים אינו מקיים יחסי מין. אם, לדוגמא, מילה מספקת הגנה מאיידס למשך כ-10 שנים לאחר הניתוח (ושום מחקר לא בדק מה קורה אחרי 10 שנים), הרי שבהחלט ייתכן שעד שהילד יתחיל כבר לקיים יחסי מין, לא תהיה לו שום הגנה לעומת חברו הערל.
ברור שזה נשמע קצת מופרך, אבל זה רק כי כולנו קופצים מיד למסקנה שהיעדר העורלה הוא זה שמגן ממחלות, או במילים אחרות שעורלה גורמת למחלות. לא. אי אפשר להסיק זאת ממחקרים כאלה. צריך לבדוק זאת. נכון להיום אין כל הוכחה שזה אכן המצב, ואבולוציונית זה גם לא הגיוני, כי העורלה קיימת בכל היונקים לפחות כבר 65 מיליון שנה, כך שלו באמת היתה מעלה סיכון למחלות וחסרונותיה היו עולים על יתרונותיה, היא היתה נעלמת בברירה הטבעית.

הנה מחקר מצוין שמסכם כמה מחקרים, ומפריך את הקשר בין מילה לבין איידס.

עוד כמה נקודות בנושא:

א. אני מניחה שכמה גברים נימולים יקראו את הפוסט, אז אני פונה אליהם: האם הייתם מוכנים להסתמך על העובדה שאתם נימולים כדי לקיים יחסים בלי קונדום עם בחורה נשאית איידס, בגלל שאיזה מחקר אמר שאולי יש לכם, סטטיסטית, פחות סיכוי להידבק? ברור שלא. קונדום היה ונשאר האמצעי היחיד שמונע העברת מחלות מין, ויעילותו גבוהה בהרבה מזו של מילה (ואפילו הוא לא עושה זאת בצורה מושלמת, כידוע, אז מה יש לדבר על מילה). אז מה היתרון שלכם כנימולים? גם אתם וגם הערלים צריכים להשתמש בקונדום.
בנוסף לכך, חשוב להדגיש שהמחקרים לא מצאו שמילה מגינה על בת הזוג מפני הדבקה באיידס, אז קונדום הוא הכרחי לחלוטין גם אם הגבר מוכן להסתמך על העובדה שהוא נימול כדי להגן על עצמו (ואני לא מכירה גבר מטומטם מספיק בשביל זה).

ב. כמה נשאי איידס יש בארץ? כמה אלפים טובים. צאו מנקודת הנחה נכונה למדי שכמעט כולם נימולים, ולכו ספרו להם שברית מילה מונעת איידס. וכמה חולי איידס בארה"ב, מלכת המילות המערבית? הרבה הרבה יותר מאשר בסקנדינביה למשל, למרות שבסקנדינביה כמעט ואין נימולים.

ג. מכיוון שאנחנו לא באמת סומכים על המילה שתמנע מאתנו להידבק באיידס, כל אחד ואחת אחראים לשמור על זהירות בקיום יחסים. אחד מתפקידי ההורים הוא לחנך את הילדים שלהם לזהירות מינית ולקיום יחסים עם קונדום בלבד עד ששני בני הזוג עוברים בדיקות. זה חינוך שמתאים לנימולים וללא-נימולים כאחד, ומי שיפעל לפיו, סיכוייו להידבק באיידס הרבה יותר נמוכים. שוב, המילה אינה מעניקה שום יתרון בפועל.

ד. לגבי סרטן הפין: אכן סרטן מפחיד, אבל הוא נדיר מאוד ומופיע בעיקר בקרב גברים מעל גיל 50. שכיחותו עומדת על כ-1-2 מתוך מאה אלף גברים, וישנם מחקרים הטוענים שהשכיחות גבוהה פי שניים (וקראתי גם אפילו פי חמישה) אצל לא נימולים. עם זאת, מדובר בסרטן שקשור לחוסר היגיינה באיברי המין, לעישון ולהרגלים מיניים לקויים (כמו החלפת בני זוג רבים וחוסר שימוש בקונדום). מקור . לשם השוואה, סרטן השד הרבה יותר נפוץ (לפי ויקיפדיה, ב-2004 התגלו בארץ 93 מקרים חדשים לכל מאה אלף נשים) ואף אחד לא חושב לכרות לבת שלו את השדיים בלי הסכמתה רק בגלל הסיכון הזה. אדגיש שוב: אם הילד לכשיתבגר יפחד מאוד מהסרטן הזה ויחליט שעדיף לו לוותר על העורלה רק כדי להפחית את סיכוייו ללקות בו - זכותו. אבל כתירוץ למילת ילד בכפייה, זה קלוש למדי.

ה. לגבי דלקת עורלה: שוב, בכל איבר בגוף יכולה להתפתח דלקת ולשם כך המציאו את האנטיביוטיקה. דלקות אוזניים מאוד נפוצות בילדים, ולא שמעתי אף אחד שמציע לכרות את האוזן כאמצעי מניעה. קצת פרופורציות.

ו. לגבי סרטן צוואר הרחם: טרם נתקלתי במחקר רציני ומקיף שמשקף סיכון משמעותי ומוגבר לנשים שמקיימות יחסים עם לא-נימולים לעומת נשים שמקיימות יחסים עם נימולים, בהקשר לסרטן צוואר הרחם. גם בכתבות ב-ynet על מחקרים כאלה האחוזים היו דומים לאחוזי המניעה של איידס, כביכול (30-60%), כלומר כמובן שלא מדובר באמצעי מניעה. עם כל הכבוד לפרטנריות העתידיות של הילד, אני לא חושבת שזה התפקיד של הורי הילד להגן עליהן באמצעות כריתת איבר מגופו של הילד שלהם.


האם יש גם חסרונות למילה? מלבד אובדן התפקוד של העורלה, שהוא התוצאה הברורה, ישנם סיבוכים רבים מוכרים בברית המילה וגם כאלה שהם תוצאה ישירה שלה. הם הרבה יותר נפוצים משמקובל לחשוב, אלא שברוב המקרים הגבר אפילו לא יודע שיש לו בעיה ושהיא בגלל הברית. דברים כמו עקמת, צבע עור שונה, פין שעיר והיצרות פתח השופכה (כולם נפוצים להפליא) הם סיבוכים של ברית מילה. זאת מלבד הסיכונים המיידיים כמו דימום מאסיבי וזיהום - גם אלה נפוצים. לא נעים לומר, אבל במקרים נדירים מילה גם גורמת למוות (למה? למשל כתוצאה מאובדן רב של דם, כתוצאה מזיהום שלא טופל בזמן, ולפעמים כתוצאה מהמופיליה), ולפי ההלכה במשפחה שבה מתו שני תינוקות כתוצאה מברית מילה, המשפחה פטורה מלמול את השלישי (מעצם העובדה שקיימת הלכה כזאת ברור שהיו לא מעט תינוקות שמתו ממילה).
עוד מידע וקישורים בסוף הפוסט.

לבסוף, אדגיש שאף ארגון בריאות בעולם, כולל משרד הבריאות בארץ, אינו ממליץ על ברית מילה בתינוקות - אמנם ארגון הבריאות העולמי ממליץ עליה לצורך מניעת איידס באפריקה, וכבר הסברתי על הנושא, אך הוא אינו מתייחס למדינות מערביות וגם לא לישראל ואינו ממליץ על מילה שם, אלא אך ורק באפריקה. כל המחקרים הראו שיש יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן והגיעו למסקנה שהיתרונות, אם אכן ישנם כאלה, אינם מצדיקים את הניתוח. משרד הבריאות הישראלי מודע לכך, כמובן, ומסרב לנקוט עמדה בעד או נגד, כי מצד אחד הוא יודע שאין הצדקה רפואית כלשהי, ומצד שני אם יאמר זאת בגלוי יקים עליו את זעם החרדים. אגב, כרגע ממילא עומד חרדי בראש משרד הבריאות, כך שאני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב.
לאור האמור לעיל, שיעור המילות המבוצעות בתינוקות הולך ויורד בשנים האחרונות. בבריטניה נימולו כמעט כל הגברים בעבר והיום שיעור הנימולים עומד על פחות מ-16% (מקור); בארה"ב שיעורי המילה בשנות ה-50 עד שנות ה-80 עמדו על למעלה מ-75% (מקור) ואילו כיום מדובר ב-55% בלבד. הנה תמונת מצב עולמית למי שמעדיף לא לקרוא.


מיתוסים חברתיים:

5. כולם עושים את זה: שוב, לא מדויק. כמובן שאין בארץ שום נתונים לגבי כמה נימולים וכמה לא-נימולים יש, כי המפלגות החרדיות הפילו את כל ההצעות לדרוש ממוהלים לבצע רישום של המילות שהם מבצעים, אז אי אפשר לקבל מספרים מדויקים. ההערכות כיום עומדות על 95% ובעמותת קה"ל (קבוצה להורים לילדים שלמים) רשומות עשרות אלפי משפחות. עולים רבים מרוסיה אינם נימולים (סיבות היסטוריות - בברית המועצות לשעבר לא התייחסו מי יודע מה בסובלנות למנהג הזה). מעידים שכמעט בכל כיתה בישראל, אם בגן ואם בבית הספר, יש לפחות ילד אחד לא-נימול. אז המצב הולך ומשתפר וכבר אי אפשר לעשות את זה בשם "כולם", אלא רק בשם "הרוב".
על זה אני אומרת: ואם כולם היו קופצים מהגג? ואם מחר היתה מתחילה אופנה חדשה לפיה 95% מההורים כורתים לכל הילדים שלהם את האף? אני נגד כניעה למוסכמות, מודה. קודם כל תבדקו אם יש בכלל הצדקה, תקראו מחקרים ודעות לכאן ולכאן ורק אז תגבשו דעה. ללכת לפי מה שכולם עושים זה להיות עדר.
אגב, מה תגידו להורים באפריקה (במצרים למשל) שמתלבטים אם למול או לא למול את הבת שלהם מפני ש"כולם עושים את זה"? לפי ההערכות שם, למעלה מ-95% מהנשים נימולות. האם יש הצדקה לבצע ניתוח כזה בבת רק כדי שתהיה "כמו כולם"? לא? אז למה בבן כן? עם גישה כזאת לא יהיה שינוי אף פעם.
ולכל הטוענים שאין מה להשוות - הוספתי קטע על מילת נשים בסוף הפוסט.

6. האהוב עליי - מה יגידו? 40% מהאוכלוסייה בארץ מלים בשם תירוץ זה. זה מאוד נוגד את רוח הבלוג, אבל בכל מקרה, כשזה נוגע לטובת הילד שלכם, אם אתם הולכים על "מה יגידו", אתם בטח לא פועלים לטובת הילד אלא לטובתכם. למעשה, אתם מועלים באמונו. טובת הילד שלכם צריכה לבוא קודם.

7. הילד ירגיש חריג בגן/ביסודי/בחטיבה/בתיכון/בצבא/בעבודה/בפנסיה/בבית האבות: אעבור אחד אחד.
היום בגני ילדים מלמדים ילדים לשמור על פרטיותם. לא נותנים להם ללכת לשירותים יחד, ובאופן כללי מקפידים על הנושא הזה. כמו כן, ילדים בגיל הזה עדיין לא צוחקים על שוני אלא מקבלים אותו באופן טבעי, למשל במקלחות משותפות בין חברים / בני דודים: כמו שאחד ג'ינג'י ולאחר יש משקפיים, כך לכל אחד יש איבר מין שונה. הגיוני וטבעי.

אדגיש גם שמכיוון שאצל כל אחד איבר המין הוא שונה באופן טבעי, וכל אחד עבר מילה אצל מוהל שונה, ממילא יש שונות לא קטנה גם באיברי המין הנימולים.

ביסודי ובחטיבה מגיע הגיל שמתחילים לצחוק זה על זה. על מי מאתנו לא צחקו בבית הספר? (אשמח לשמוע על אחד כזה, טרם יצא לי להכיר.) מכל ההיסטריה סביב הנושא אפשר לחשוב שכל הנימולים מקובלים בחברה. עם קצת מחשבה תבינו שמכיוון שכולם שונים זה מזה, ואצל כל אחד יש על מה לצחוק (שם שמתחרז עם משהו, גובה, משקפיים, נמשים וכו' - כל אלה, אגב, הרבה יותר בולטים מעורלה שנמצאת רוב הזמן בתוך התחתונים), הילדים שזוכים להכי הרבה לעג הם חסרי הביטחון. אם הילד שלכם הוא בעל ביטחון עצמי, יצחקו עליו הרבה פחות (שוב, בהנחה שידעו בכלל) כי זה פשוט לא מצחיק. אם הילד שלכם רגיש וחסר ביטחון, הוא לא יהיה מוגן מהצקות אם תעשו לו ברית ותמיד ימצאו סיבות לצחוק עליו. אצל כל אחד אפשר לצחוק על משהו; אני זוכרת זאת היטב מתקופת היסודי.

מה קורה בצבא? הרי מתקלחים ביחד. אני זוכרת את המקלחות בצבא: היו לי כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם שהדבר האחרון שעניין אותי היה להסתכל על הבנות מסביבי. וגם אם מסתכלים, אז מעיפים מבט ולא עומדים ונועצים מבט. איבר עם עורלה הוא אכן שונה, אבל צריך לנעוץ מבט כדי באמת לשים לב, ואני בספק שיותר מדי אנשים עושים את זה, זה לא מעניין. מלבד זאת, מדובר כבר באנשים בני 18 ולא בני 8: אנשים שעוברים טירונות וקורס ביחד, יש להם מספיק במה להתעסק, והם כבר לא בגיל שמצביעים על מישהו וצוחקים.

החשש החברתי הוא ללא ספק החשש הכי גדול של כל הורה ששוקל לא למול את ילדו. גם אצלי זה היה החשש המרכזי, גם אחרי שהשתכנעתי שאין שום הצדקה רפואית לכך, וכבר טענתי שצריך לעשות זאת רק בגלל הפחד לחריגות. ואז קראתי את דבריו של אב נימול שהחליט לא למול, שאמר משהו בסגנון: "כולם הפחידו אותי שיצחקו על הילד שלי, ואכן פחדתי, ואז ניסיתי להיזכר בתקופת ילדותי ונעוריי, ברגע ההוא שעמדנו כל הבנים והשווינו איברים, ויכלו לראות עליי אם אני נימול או לא... ולא נזכרתי. כי זה פשוט לא קרה מעולם."
קשה להשתחרר מהסטיגמות שזה מה שבנים עושים. כדי להיות בטוחה, שאלתי אנשים וקיבלתי בדיוק אותה תשובה - זה לא באמת קורה. אתם מוזמנים לבוא ולהפריך את זה.

קראתי גם עדויות של הורים רבים לילדים לא-נימולים בארץ. טרם קראתי עדות על ילד שהציקו לו. כולם כאחד מעידים שזה ממש נון-אישיו. באחד המפגשים של קה"ל (קבוצה להורים לילדים לא-נימולים) אמר ילד שלם: "בכיתה ח' הציקו לי הרבה." כל ההורים במפגש עצרו את נשימתם, ואז הוא המשיך: "כי הייתי נמוך."

כאמור, הילד לא יהיה מוגן מהצקות גם אם תמולו אותו ואיבר המין שלו יהיה בדיוק כמו של כולם. בכל מקרה תפקיד ההורים הוא ללמד את הילד שכולנו שונים זה מזה, ושזה בסדר להיות שונה. איך אפשר לחנך אותו לפלורליזם אם בגיל שמונה ימים כרתתם לו איבר כדי שיהיה כמו כולם, ולמעשה שידרתם לו את המסר שלהיות שונה זה לא בסדר?

אם צוחקים על הילד שלכם, תפקידכם הוא לטפל בבעיה, לא בסימפטום. אם יצחקו על האף של הילדה שלכם, האם תמליצו לה לעבור ניתוח אף? אם לילד יהיו נמשים, האם תשלחו אותו עם מייק אפ שיכסה אותם כל יום לבית הספר? תפקיד ההורים הוא לתת לילד כלים להתמודד, בין אם הוא נימול או לא. מילה לא פותרת או מונעת בעיה חברתית, ובאותה מידה אי-מילה לא יוצרת בעיה חברתית. אם קיימת בעיה, אין שום קשר לכן-או-לא-מילה.


ומזווית קצת שונה, מדהים להיווכח איך אותם אנשים שטוענים בתוקף שאסור לגרום לילד לחריגות משנים את דעתם כהרף עין לנוכח השאלה הבאה: "נניח שלפני שייוולד לך ילד תעבור לגור בחו"ל, במדינה שבה למעלה מ-90% לא נימולים (כמובן בהנחה שלא תשלח את הילד לבית ספר יהודי ושאין לך כוונה לחזור לארץ). האם לא תמול אותו, כדי שלא יהיה חלילה חריג?"
התשובה בדרך כלל היא: "בוודאי שכן, כי הוא יהודי..."
כבר דיברנו על צביעות? ומה לגבי התחסדות? זה בסדר להיות שונה רק כשזה מתאים לכם? את טובת הילד כבר הזכרנו?


הנה כתבות עם כמה עדויות לדוגמא (עדויות נוספות ועוד המון מידע נמצאים בלינקים בסוף הפוסט):
אף מילה לילדים
כך משכנעים הורים
החלטנו לא לחתוך


8. בחורות לא רוצות לעשות סקס עם לא-נימול: קשקוש. אם מדובר בבחורה צעירה, ספק אם היא תדע בכלל להבדיל. הידע באנטומיה של בחורות בנות 17-18, שהוא הגיל שבו רוב בני הנוער מתחילים לקיים יחסים, שואף לאפס (הרבה מהן אפילו לא יודעות מה בעצם עושים במגע מיני). במהלך מגע מיני בדרך כלל גם מכבים את האור וממילא לא ממש רואים. כמו כן, בזקפה כמעט ואין שום הבדל בין איבר נימול לבין איבר לא נימול. ואם אתם לא מאמינים לי, חפשו כמה תמונות: צריך עיני נץ כדי להבדיל.

זה לפחדנים שבינינו. אני לא רואה סיבה לפחד ולהסתיר. אם הפרטנרית יודעת, וזה מפריע לה, יכולים להיות שני מניעים עיקריים: מניעים דתיים - שממילא מצביעים על אי התאמה באורח החיים (כי הילד שלי בטח לא יגדל כילד דתי), ומניעים שטחיים כמו "זה פחות יפה" ו"זה שונה". אם קיים העניין הדתי, זכותו של ילד שמגיע לגיל 18 לעשות לעצמו ברית מילה - גם על כך ארחיב בהמשך, ולא, זה לא יותר מסוכן או יותר כואב אלא להיפך. אם המניעים הם שטחיים, בחורה כזאת לא תרצה אותו גם אם הוא יהיה שמן מדי או נמוך מדי. כלומר, ממילא היא לא באמת מתעניינת בו. זה לא שונה מגבר שלא רוצה להמשיך לצאת עם בחורה בגלל שיש לה שערות באיבר המין. מי צריך פרטנרים כאלה?

גם לכאן מתקשר עניין זכות הבחירה של הילד-גבר על גופו שלו - ואולי זה דווקא יהווה יתרון, מנין לכם לדעת? למה שלא תתנו לו להחליט, ואם יחליט שזה מפריע לו יוכל תמיד לעשות? ברית מילה היא בלתי הפיכה - אי-מילה היא הפיכה לחלוטין. שוב, ארחיב בהמשך.


מיתוסים אסתטיים:

9. איבר נימול יותר אסתטי: עניין של טעם, כמובן, ושל הרגלים תרבותיים. התרגלנו לראות איבר נימול אז אנחנו חושבים שזה יותר יפה. אני אישית חושבת שעצוב מאוד שאנחנו רגילים לחשוב על איבר שחלק ממנו נכרת, שהוא למעשה לא שלם, כ"יותר יפה" מאיבר שלם ובריא. אם היינו מתרגלים אחרת היינו חושבים אחרת. מה תאמרו להורים באפריקה שרוצים למול את ילדתם כי "זה יותר יפה"? ממתי איבר מין בכלל צריך להיות יפה? ושוב, מי שמנו להחליט איך צריך להיראות איבר המין של הילד שלנו? הרי ככה הוא נולד. אם האף שלו יותר גדול משל חבריו, אולי נקבע לו תור לניתוח אף כדי שיהיה לו אף אסתטי כמו לכולם?
ובכלל, לכרות איבר בריא מהגוף כי "זה יותר יפה"? האם השתגענו?


סתם תירוצים אחרים:

10. זה בכלל לא כואב / זה כואב טיפה ושוכחים תוך שנייה: כבר תיארתי פה בפרוטרוט את תהליך המילה. אם אתם עדיין חושבים שזה לא כואב, הנה מאמר שטוען שדווקא כן. והנה כתבה בעברית שמספרת אותו דבר. אתמצת כאן, גם ממחקרים וגם מהיגיון פשוט: תינוקות הם יותר רגישים לכאב ממבוגרים. יש להם הרבה פחות ניסיון בהתמודדות עם כאב. בזמן כאב משתחררים במוח משככי כאבים; מחקרים הצביעו על כך שבזמן המילה משתחררים המוני חומרים כאלה במוחותיהם של תינוקות, מה שמעיד על כאב חזק. המחקרים גם הצביעו על כך שהם זוכרים את הכאב לאורך חודשים ורגישים יותר לכאב בהמשך. גם מחקרים שבדקו את הבעות הפנים ואת עוצמת הבכי של תינוקות בזמן המילה הצביעו על מצוקה קשה שהם סובלים ממנה, לא פחות - ואף יותר (ראו בסעיף הבא) - מכפי שאתם הייתם סובלים אם היו כורתים לכם איבר ומקלפים לכם את העור ללא הרדמה.

11. עדיף לעשות את זה בגיל צעיר כי למבוגר זה יותר כואב: עוד מיתוס נפוץ. "אצל מבוגר זה כבר ניתוח!" מנין ההנחה שאצל תינוק זה לא ניתוח? כמו שהסברתי למעלה, הפרוצדורה היא מורכבת וקשה ולא ברור איך אפשר שלא להגדירה כניתוח לכל דבר ועניין.
כמו כן, לא רק שאצל מבוגר זה לא כואב יותר, אלא להיפך: זה כואב פחות וגם מסוכן פחות. מדוע? ראשית כל, החלק הכואב ביותר במילה הוא כאמור שלב הפריעה. אצל לא-נימולים, העורלה נפרדת מהעטרה בסביבות גיל שש ורק עוטפת אותה, ובזקפה אין כל הבדל שכן העורלה נסוגה לאחור והעטרה נחשפת. לפיכך יש צורך רק בחיתוך ללא הפרדה ופריעה, ולכן למעשה התהליך כואב פחות.
שנית, כשמדובר במבוגר אין בעיה לבצע את הניתוח בהרדמה, מלאה או חלקית. משרד הבריאות הישראלי אינו מוכן להמליץ על הרדמה בתינוקות בשל הסיכון הכרוך בכך (מקור) וחייבים להודות שיש בזה משהו: כשמדובר בתינוק כל כך קטן, אי אפשר לדעת איך הוא יגיב לחומרי ההרדמה, עדיין לא יודעים למה הוא אלרגי ולמה לא, והרבה יותר קל לטעות במינון ולתת לו מנת יתר שתגרום לנזק. לכן ברוב רובם של המקרים בארץ, הניתוח הזה מבוצע ללא שום חומר הרדמה (מלבד יין. אתם הייתם מוכנים לשתות יין במקום חומר הרדמה בניתוח שבו כורתים לכם חלק מאיבר המין? אני לא.) וכואב, כואב, כואב.
אני מזכירה שהכאבים אינם מוגבלים לרגע החיתוך בלבד אלא נמשכים גם מאוחר יותר. מבוגר יכול, במידת הצורך, להמשיך ליטול משככי כאבים כל עוד כואב לו ואפילו לחיות על משככי כאבים למשך זמן מה עד שהכאב פוחת (נכון שזה לא בריא, אבל אין מה להשוות לנזק שיכול להיגרם לתינוק). אצל תינוק אי אפשר לעשות את זה מאותן סיבות שבעייתי לתת לו חומר הרדמה (ענייני אלרגיות ומנות יתר, הוא פשוט קטן מדי). כמו כן, תינוק לא יכול לדווח לנו מתי כואב לו ומתי לא, לעומת מבוגר שאחראי על עצמו.
שלישית, למבוגרים באופן כללי כואב פחות בזמן טיפול רפואי. אפשר לראות זאת בתגובה של מבוגר לזריקה לעומת תגובה של תינוק. תינוק נבהל, צועק ומשתולל בזמן חיסון או בדיקת דם. המבוגר יודע מה עומד לקרות וגם מבין מדוע, בניגוד לתינוק שאין לו מושג מה קורה ולמה, ולכן בפירוש זה כואב לו יותר: לבהלה יש אלמנט מאוד רציני של כאב.

לגבי עניין הסיכון: מבוגר מכיר את הגוף שלו ואת תפקודיו. אם מתרחש סיבוך כלשהו בברית, מבוגר יכול לזהות בעיה מיד, הוא יודע שמשהו אינו כרגיל בתפקוד שלו. לעומת זאת, תינוק אינו יכול לדווח לנו שמשהו לא בסדר ואינו יכול לקחת אחריות על גופו. אם משהו משתבש, יכול לעבור הרבה זמן עד שהוריו יגלו זאת, ולעיתים כבר יהיה מאוחר מדי.
כמו כן, הניתוח במבוגר הוא הרבה יותר פשוט, לא רק בגלל שאין צורך בהפרדה ובפריעה, אלא משום שמדובר במשהו הרבה יותר גדול פיזית ולכן הרבה יותר קל לבצע את הניתוח. אצל תינוק מדובר באיבר מיניאטורי, ולכן קשה לראות מה בעצם קורה שם ולעשות את המילה בצורה מדויקת, בלי לפגוע בכלי דם ראשי או לטעות בכמות העורלה שיש להסיר. לראיה אינספור מילות שהשתבשו. דוגמא 1 דוגמא 2  דוגמא 3 דוגמא 4 דוגמא 5 דוגמא 6


12. זה יותר היגייני: כמו שהסברתי בסעיף 3, זה קשקוש הנובע מבורות. יש לשמור על היגיינת איברי המין בכל מקרה, ואין שום צורך בטיפול מיוחד באיבר שלם. אגב, האם נשמע לכם הגיוני שכל היונקים נולדים עם איבר שפוגם בהיגיינה של איברי המין שלהם?

13. אף אחד לא מצטער על זה: לא אתייחס להרבה-הרבה מבוגרים שעברו ברית מילה כושלת בלידתם ונגרם להם נזק כבד מאוד (הערכות מדברות על סיבוכים של כ-0.5% מכלל המילות). גם לא אתייחס להרבה הורים החברים בקה"ל, שמלו את בניהם ומצטערים על כך. אני מדברת על מילות רגילות ותקינות לגמרי. כידוע, אני אשה ולא גבר, ואיני יכולה לדבר בשם הגברים. אני גם מבינה שקשה לצאת נגד ההורים, כביכול, ולגנות את המילה, כאשר ברור לכם שהם רצו בטובתכם. עם כל מה שכתבתי למעלה, אני בכל זאת לא חושבת שאפשר להאשים אותם: הם עשו מה שחשבו שיהיה הכי טוב בשבילכם. אין שום טעם להיגרר להאשמות. אבל כן, מדובר פה באובדן תפקוד שמוביל לבעיות, למרות שקשה להודות בזה. יש עוד המון חומר בנושא לכל מי שרוצה לקרוא ולהבין. אנחנו דור האינטרנט, יש לנו את כל הגישה למידע, ולכן לדעתי חלה עלינו החובה לקרוא ולהבין לפני שאנחנו פועלים בעיוורון, יותר משחלה על הורינו.
ולעצם העניין: הרבה מאוד מבוגרים שהצליחו לעבור את התהליך מודים שהם מצטערים שעברו ברית מילה. לראיה, קיים היום "שחזור עורלה" שנועד להעצים את ההנאה המינית (שכן הוא מגביר את הרגישות בעטרה, שחוזרת להיות עטופה). היום יש מבוגרים בקנדה שתובעים רופאים שמלו אותם בינקותם: מקור לעניין התביעות בן אפלק מצטער שעבר מילה וגם הווארד שטרן וגם עוד כמה אנשים


מילת נשים:
שני דברים מדהימים שגיליתי בנושא הזה:
1. כל כך קל לנו לגלות אמפטיה וחמלה כלפי נשים שנימולו. כל כך קל לנו להביע תיעוב למנהג הברברי והמחריד הזה. כל כך קל לנו להזדעזע בלי להבין שלמעשה אנחנו עושים משהו מאוד דומה לתינוקות שלנו.
2.  הדבר הכי מצמרר הוא קווי הדמיון בין מילת גברים לבין מילת נשים: ראשית, שתיהן נועדו להפחית את ההנאה המינית. זו בפירוש המטרה (ראו בסוף הפוסט את דברי הרמב"ם על נושא המילה). סקס שלא לצורך רבייה נחשב חטא גם ביהדות וגם בתרבויות אחרות, וכך גם אוננות, ולכן המטרה היתה להפחית את ההנאה ולמנוע מגע כזה. לכולנו ברור שזה לא עבד ויהודים עדיין עושים סקס ומאוננים להנאה בלבד, ואם כן, למה אנחנו ממשיכים עם זה?

(**תוספת מאוחרת) אני חייבת להוסיף הסבר, לאור כמה תגובות שקיבלתי. טענה נפוצה היא שמילת נשים מזיקה הרבה יותר ממילת גברים. אלא שקיימים כמה סוגי מילת נשים. החמורים ביותר (כריתת הדגדגן, כריתת השפתיים, קשירה וכו') אכן גורמים לנזק בריאותי קשה מאוד, אבל הם גם נדירים יחסית. המילה הנפוצה היא המילה הסונית, שבה כורתים את עורלת הדגדגן בלבד. עורלת הדגדגן היא איבר הומולוגי לעורלת הפין, ומטרתה לשמור על הדגדגן לח ומוסתר (לא חשוף לחיכוך), ובכך לאפשר לו לשמור על רגישותו (בדיוק כמו עורלת הפין השומרת על העטרה). כאשר כורתים את העורלה הזו, התוצאה דומה להפליא לכריתת עורלת הפין: התקרנות הדגדגן וצורך בגירוי חזק יותר ויותר עם הזמן כדי להגיע לסיפוק. למעשה, הדגדגן, כשהוא יבש ומתחכך בתחתונים כל הזמן, מאבד הרבה מרגישותו. זה בדיוק מה שקורה לעטרה עקב מילת גברים. אז כן, ההשוואה בין מילת גברים לבין מילת נשים בהחלט במקומה.

כמו כן, הנימוקים בעד מילת נשים זהים לחלוטין לנימוקים בעד מילת גברים. זה באמת מצמרר: ארגוני זכויות האדם של האו"ם פועלים להפסקת מילת נשים, ותגובותיהם של הגברים ושל הנשים בתרבויות הללו זהות לגמרי לשלנו: זה מנהג חשוב, זו המסורת אצלנו, ככה זה מאז ומתמיד, זה יותר בריא ויותר היגייני, כולם עושים את זה, הילדה תרגיש חריגה כי כל הנשים פה נימולות, שום גבר לא ירצה אותה כי זה פחות אסתטי וזה לא מקובל וכו' וכו'.
מה הייתם אומרים לאנשים כאלה לו היו נוחתים בסלון שלכם ומנהלים איתכם דיון? התשובות אינן שונות מהתשובות שאני נתתי לעיל. ואתם יודעים למה? כי אין באמת הבדל כזה גדול. בשני המקרים מדובר בפגיעה באיבר מין ללא רשות בעליו. וכאן אנו מגיעים לזכות הבחירה.

זכות הבחירה:

לטעמי, זו הנקודה הכי חשובה. למול את הילד זו החלטה בלתי הפיכה; לא-למול אותו זו החלטה הפיכה. הזכות על גופו של הילד צריכה להיות שייכת אך ורק לילד עצמו. קחו דוגמא הרבה פחות קיצונית: יש הרבה משפחות שבהן נהוג לעשות לתינוקות בנות שנה-שנתיים חורים באוזניים. איך אפשר לחנך תינוקת כזו אחר כך לאוטונומיה על גופה, לכך שהגוף שלה שייך לה ושלאף אחד אסור לעשות לה משהו בגוף בלי רשותה? שתגדל ותחורר בעצמה את האוזניים שלה.

ובחזרה לעניין החילונים שבוחרים אילו מצוות נוח ואילו לא נוח להם לקיים: הבחירה היא שלכם, והיא צריכה להיות על עצמכם. אתם חופשיים לבחור ולהטיל מגבלות - על עצמכם. לא חוכמה להיות גיבורים גדולים על תינוק בן שמונה ימים ולעשות לו מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מרשים שייעשה בכם.

תנו לו את זכות הבחירה. תנו לו להחליט אם אכפת לו מהמורשת היהודית. אם בגיל 18 הוא יחליט לחזור בתשובה, הנה נתתם לו עוד מצווה לקיים, שכן זו מצווה למול את עצמך אם אתה לא נימול. אם כן ואם לא, תנו לו לקרוא על הסכנות ועל היתרונות בעצמו, ולקבל החלטה מושכלת בכוחות עצמו. תנו לו להחליט אם זה באמת יותר אסתטי. תנו לו להחליט אם הוא מוכן לוותר על תפקודי העורלה, אל תוותרו עליהם בשבילו. תנו לו להחליט אם הוא רוצה לעבור את הניתוח שיהפוך אותו להיות "כמו כולם" או שהוא רוצה להישאר כמו שנולד. תנו לו הזדמנות להרגיש שייך ובטוח בעצמו בלי שום קשר לאיבר המין שלו, ואל תחליטו מראש שהוא לא יכול להתמודד. תנו לו להחליט אם הוא באמת רוצה להיות עם בחורה שלא רוצה אותו בגלל איבר המין שלו, ולעבור את הניתוח למענה, ואל תחליטו בשבילו מראש שהבחורה באמת תהיה כזאת, ושהוא יסכים לעשות את זה בשבילה. תנו לו את הזכות להחליט על גופו, כפי שלכם יש זכות להחליט על גופכם. תנו לו הזדמנות לחוות את עצמו כמו שהטבע ברא אותו. תנו לו להחליט אם הוא רוצה בגיל 18, או מאוחר יותר, למול את עצמו, או להישאר כמו שהוא.
וכאמור, אם יחליט שכן, לאחר שיקבל את כל המידע, זה יהיה פחות כואב ופחות מסוכן, וגם זו סיבה לדחות את ההחלטה ולהשאיר אותה בידיו.


למידע על סיבוכים אפשריים בברית מילה:
סיבוכים וסיכונים
סיבוכים עיקריים - שניידר



לקריאה נוספת בנושא:
קה"ל - קבוצת הורים לילדים שלמים
גונן על הילד
ברית מילה באתר "חופש"
פורום "מוותרים על ברית מילה" - תפוז


העשרה: דבר הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט)
"כן, לדעתי, גם אחד הטעמים למילה⁶⁹ למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו. יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה⁷⁰. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות⁷¹. הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק⁷². החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש⁷³. זאת, לדעתי, הסיבה החשובה ביותר למילה. ומי התחיל במעשׂה זה אם לא אברהם שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל על צניעותו על סמך דברו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית י"ב, 11)⁷⁴.
יש במילה, לדעתי, עוד עניין אחר, חשוב מאוד, והוא שיהיה לכל בעלי דעה זאת - אני מתכוון למאמיני ייחוד השם - סימן אחד גופני משותף להם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם בעוד הוא זר. מפני שהוא עשׂוי לעשׂות זאת כדי להפיק תועלת, או כדי להתנקש בחיי בני דת זאת⁷⁵. את המעשׂה הזה⁷⁶ לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד. גם ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית הקיימות בין עמים שלכולם סימן אחד, והוא בצורת ברית ואמנה⁷⁷. כך המילה הזאת היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על האמונה בייחוד השם. כך כל הנימול נכנס בברית אברהם ומקבל על עצמו את בריתו להאמין בַּיִחוּד⁷⁸ (ככתוב): [והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם], להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י"ז, 7). אף זה עניין חשוב כמו הראשון⁷⁹ כטעם למילה, ואולי הוא יותר חשוב מן הראשון.
שלמות המצוָה הזאת והנצחתה מתגשמות בכך שהמילה נעשׂית בגיל הקטנות. בזאת יש שלוש חוכמות⁸⁰. הראשונה - שאילו השאירו את הקטן עד שיגדל, אולי לא היה עושׂה. השנייה - שאין הוא כואב כמו שכואב גדול, בגלל רכּוּת עורו ובגלל חולשת דמיונו, כי גדול חושב לנורא וקשה את הדבר שהוא מדמה שיקרה, לפני שהוא קורה. השלישית - שהוריו של קטן מקילים בערכו בשעה שנולד⁸¹, כי עדיין לא השתרשה אצל הוריו הצורה הדמיונית המחייבת לאהוב אותו; מפני שאותה צורה דמיונית גוברת רק על-ידי מגע ישיר. היא גְדֵלָה עם גדילתו. אחרי-כן מתחילה אותה צורה דמיונית לפחות וגם להימחות. שכּן אין אהבת האב והאם את הנולד בשעה שהוא נולד כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש. לכן, אילו השאירו אותו שנתיים או שלוש, היה זה מחייב ביטול המילה בגלל חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בשעת לידתו צורה דמיונית זאת חלשה מאוד, ובמיוחד אצל האב שהוא המצוּוה בְּמִצְוָה זאת.
המילה היא בשמיני כי כל בעל-חיים חלש מאוד ולח ביותר בשעה שהוא נולד. כביכול הוא עדיין בבטן עד תום שבעה ימים. אז הוא נמנה בין מי שיש להם מגע ישיר עם האוויר. הלא רואה אתה שגם בבהמות הושׂם לב לעניין זה: [כן תעשֹה לשוֹרך, לצאנך:] שבעת ימים יהיה עם אמו; [ביום השמיני תִּתְּנוֹ לי] (שמות כ"ב, 29). לפני כן הוא, כביכול, נֵפֶל. כן הוא לגבי האדם. כעבור שבעה הוא נימול. הדבר הפך קבוע, ולא נתת דבריך לשיעורין⁸²."
מקור