הגלולה המרה

זו הפעם השנייה שאני כותבת מאמר תגובה לכתבה מ"שבעה ימים" של ידיעות אחרונות. אכן, הם לא מפסיקים לייצר חומר לפוסטים.

הכתבה נקראת "זרע הבעיה" והיא מופיעה ב"שבעה ימים" של היום. כבר כותרת המשנה עצבנה אותי:

מולקולה חדשה המבטיחה להפסיק באופן זמני ייצור זרע אצל גברים מסעירה שוב את הקהילה המדעית. האם הפעם תפותח סוף-סוף הגלולה למניעת היריון המיועדת לגברים? ואם תהיה גלולה כזאת, האם תימצא האשה שתסמוך על הגבר שיבטיח לה שלקח אותה?

הכתבה עצמה לא חידשה לי הרבה, אבל למרבה הצער, היא משופעת בדעות מיושנות ומיזוגניות עד כדי צווחות עצבים. אחת מהן מוצגת בכותרת המשנה הנ"ל: "האם תימצא האשה...?" קודם כל, ככל הידוע לי ברוב המקרים הבעיה אינה אצל האשה, אלא אצל הגבר שמסרב לקחת גלולה ולפגוע בפוריות שלו. אז תתחילו מזה, ואל תספרו לי שהבעיה היא אצל האשה שלא סומכת על הגבר, כאילו הוא היה מת לקחת את הגלולה והיא זו שלא מרשה לו.

נקודה שנייה: "הגלולה עצמה יכולה להתאים או לגרושים מבוגרים, החוששים מפני גניבת זרע, או לנשים הנמצאות בזוגיות ולא יכולות להשתמש בגלולות או בהתקן תוך רחמי".

קודם כל: אין דבר כזה "גניבת זרע", בטח ובטח לא כזאת שגבר ממוצע צריך לחשוש ממנה, אז די להשתמש במושג המיזוגני הזה כאילו זה ביטוי לגיטימי למשהו שקורה מדי יום ביומו.

שנית: ברגע שקיימות גלולות למניעת היריון לגברים, אין שום סיבה, מלבד התניות חברתיות כמובן, שדווקא האשה היא זו שתיקח את הגלולות. להיפך: אמנם בכתבה נטען "הגיוני יותר לפתח גלולות נגד היריון לנשים, שכן שם צריך לעצור רק ביצית אחת, ואצל הגבר צריך למצוא גלולה שתצליח לעצור מיליוני תאי זרע" - אז זהו, שזה הפוך דווקא. אשה פוריה 24 שעות בחודש וגבר פורה כל הזמן - ברור שקל יותר להרוס את חלון הפוריות המצומצם של האשה, אבל זה לא יותר הגיוני, הרבה יותר הגיוני שהגבר הוא זה שייקח את אמצעי המניעה, כי הוא זה שפורה כל הזמן.

מה אומרות ההתניות החברתיות שלנו?

1. גברים לא מוכנים לקחת גלולות למניעת היריון. בהמשך הכתבה מסופר שהם גם לא מוכנים להשתמש באמצעי מניעה בלתי הפיכים, כמו קשירת צינוריות זרע, בגילאים מאוחרים יותר, למרות שזה תהליך הרבה יותר פשוט והרבה פחות פולשני ומסוכן מקשירת חצוצרות הפופולארית בהרבה. כנראה שיש לגברים קטע כזה עם הפוריות שלהם, כאילו זה מה שהופך אותם לגברים. וגם מפחידה אותם האפשרות שמשהו יסתבך, מפחיד אותם לפגוע במנגנון הזה בגוף. ואתם יודעים מה? הם צודקים. וזה מביא אותי להתניה השנייה.

2. נשים צריכות לקחת גלולות למניעת היריון. מגיל צעיר מאוד מלמדים אותנו על אמצעי מניעה. מי לא קראה את הספרים המיועדים לנערות צעירות, עם כל הפרקים המוכרים "את וגופך" ו"מה זו אהבה" וכו'. בכולם ללא יוצא מן הכלל מוסבר על הגלולות, מוסבר שוב ושוב שאנחנו אלה שצריכות לקחת אחריות בעת קיום יחסים, ובכך בעצם נשמר המצב הקיים המטיל את מלוא האחריות על כתפינו בלבד. בשום מקום לא מוזכרים אמצעי מניעה הורמונליים לגברים, או אופציות כאלה. כאמור, כי גברים מפחדים מדברים כאלה. אלא שאני לא מוכנה לקבל את הגישה שלי אין מה לפחד, או שאני זו שצריכה להקריב את הבריאות שלי. גם מנגנון הפוריות שלי הוא זה שהופך אותי לאשה, ואני לא מוכנה לוותר עליו. כמובן שבמאמר רואיינו רופאים שהבטיחו שאין כל סכנה בגלולות הנשיות, אבל זה בפירוש לא נכון: הגלולות בהחלט גורמות לתופעות לוואי לא נעימות אצל נשים רבות מאוד, הן עלולות לפגוע בפוריות בעתיד, הן מעלות את הכולסטרול, גורמות לבחילות, מורידות את החשק המיני ואת הרטיבות בנרתיק, מעלות את הסיכון לסרטן השד ועוד אלף ואחת תופעות אחרות ומיותרות לגמרי.

זו בדיוק הנקודה: הגלולות האלה מיותרות. אין בהן כל צורך. איזו סיבה בעולם יש שאכניס לגוף שלי רעל מדי יום ביומו? גם ללא תופעות לוואי, ואני יודעת שנשים רבות אינן סובלות מתופעות לוואי, איזו סיבה יש לי לקחת את הסיכון ולו הקטן ביותר לפגיעה בפוריות שלי בעתיד או לבעיות כולסטרול? באמת שאני לא מצליחה להבין, על אחת כמה וכמה כשברור ששום גבר לא היה מסכים לעשות זאת.


 כבר דיברתי על נושא האחריות בפוסט על גניבות זרע: כאשר מתרחש פנצ'ר, הוא הפנצ'ר של שני הצדדים. למה אין ספרים לבנים מתבגרים, המסבירים להם שהם חייבים לקחת אחריות במקרה של היריון בלתי רצוי? למה החברה מאפשרת תופעה שבה הבחור מתנדף מהשטח ברגע שחברתו חושדת שהיא בהיריון, והיא זו שנושאת לבדה בנטל בלי שום תמיכה מצידו, שאשם במצב בדיוק כמוה? למה הספרים לנערות מתעסקים כל כך הרבה באמצעי מניעה, ולא מדגישים וחוזרים ומדגישים את הנקודות הכי חשובות: שצריך לקיים יחסים אך ורק עם בחור שסומכים עליו בכל מאת האחוזים, שאם יש לנו ספק ולו הקטן ביותר לגביו - שלא ניכנס איתו למיטה בשום פנים ואופן כי זה יהיה רק בעוכרינו בסופו של דבר? שיחסי מין לא מקיימים מתוך לחץ או רצון לספק את הצד השני, או להשיג אהבה, אלא כי רוצים בזה בלב שלם?

"טוב," יגידו לי, "אז מה את מציעה לאשה שמקבלת את עצתך לגבי הגלולות?"

בואו נחשוב ביחד: יש רק אמצעי מניעה אחד כיום שאינו פולשני, אינו מכיל הורמונים ואין לו סיבוכים: קוראים לו קונדום.


3. קונדום זה לא כיף: מפחית מהספונטניות ומההנאה וכו'. יופי, גם לסכן את הבריאות זה לא כיף. זה דווקא כן משפט שקראתי באחד מהספרים למתבגרים: מי שאינו מבין שעדיף להפחית מעט מהספונטניות ומההנאה ולא להסתכן במחלות מין ובהיריון בלתי רצוי, אינו בוגר מספיק כדי לקיים יחסי מין. ואני מוסיפה: גבר שאינו מבין שעדיף להפחית מעט מהספונטניות ומההנאה ולא לסכן את בריאות האשה, שהיא הרבה יותר חשובה מכל דבר אחר ובוודאי יותר חשובה מהנאה מושלמת וספונטנית ממין, הוא אנוכי מכדי להיות פרטנר לקיום יחסים. אין קונדום - אין חדירה. זה אפילו לא נתון לוויכוח ורק ככה זה צריך להיות. ובכלל עוד לא דיברתי על מחלות מין ועל נשים שאין להן פרטנר קבוע, אלא סטוצים, ובכל זאת משתמשות בגלולות ולא בקונדומים (חוסר אחריות מדהים).

ואגב, יש כל כך הרבה צורות אחרות לסקס מלבד חדירה, שבזוגיות מונוגמית אפשר לעסוק בהן גם בלי קונדום, אבל זה אולי נושא לפוסט אחר - למה רק חדירה נחשבת לסקס? בגלל שזה השיא של הגבר? אני לא אומרת לוותר עליה, אבל מה עם השיא של האשה? למה אם יש חדירה והאשה מוותרת על השיא שלה זה עדיין נחשב לסקס, אבל אם האשה מגיעה לשיא ולא היתה חדירה זה כאילו לא היה סקס? ממתי חדירה=סקס, ולמה? אבל כאמור, זה נושא לפוסט אחר.

אומרים שקונדום הוא גם פחות בטוח. ובכן, לא נכון. בשימוש נכון ובתוספת קוטל-זרע (שהרבה קונדומים כבר מגיעים איתו) היעילות שלו זהה כמעט לזו של הגלולה (שגם היא לא 100%). עניין "השימוש הנכון" משעשע אותי: אפשר לחשוב שמדובר בהנדסת טילים, כלומר, כמה גאון צריך להיות כדי לעשות את זה כמו שצריך?



לסיכום: כשיהיו גלולות למניעת היריון לגברים, נדבר. בינתיים, גלולות נשיות - לא בבית ספרי.

כרטיס אדי: תיאורית הקונספירציה

במקרה שלהלן - בניגוד לרבים אחרים - אני בהחלט קוטלת את מי שלא חושב כמוני. בגלל שספציפית במקרה הזה, הטענה "העולם היה משעמם אם כולם היו חושבים כמוני" אינה נכונה. ממש לא: בנושא הזה, אם כולם היו חושבים כמוני, העולם היה הרבה יותר טוב.



בכל פעם שאני שואלת אנשים מדוע אין להם כרטיס אדי, הם עונים לי: "כי אני לא רוצה שהרופאים לא יילחמו כדי להציל אותי אם אגסוס, כדי שאחרים יקבלו את האיברים שלי."

הטענה הזו כל כך מכעיסה אותי מעצם קיומה, אבל בכל זאת אפריך אותה כאן ועכשיו:

1. זה לא אפשרי. טיפת ידע, והחשש הזה דינו להתפוגג: לרופא שמטפל בך אין שום דרך לדעת האם יש לך כרטיס אדי או לא. תרומת איברים נעשית אך ורק לאחר קביעת מוות מוחי, שאותו מוסמכים לקבוע שני רופאים ותיקים ומומחים בתחומים שונים, כל אחד ממחלקה אחרת שהחולה לא מאושפז בה, והם אינם עוסקים בהשתלות איברים - זאת על פי החוק במדינה. מלבד זאת, הגישה למאגר התורמים (כלומר האפשרות לבדוק האם חולה הוא תורם פוטנציאלי או לא) ניתנת רק לאחות מתאמת ההשתלות, וגם לה יש גישה רק אחרי שנקבע מוות מוחי.

2. לגבי אלה שמתעקשים וטוענים שהכל פרוץ והאחות תסתכל מתי שבא לה ותעביר את המידע לכל הרופאים במחלקה כדי שיהרגו את החולים ויהיו יותר איברים לתרומה... מה אגיד לכם, זה גובל בפרנואידיות חולנית בעיניי. קונספירציה שתוכננה כולה נגדכם. במילים אחרות: צאו מהסרט.


גילוי נאות: אני לא רופאה (למרות שפעם תכננתי להיות) ואין לי חברים או קרובי משפחה רופאים. למרות זאת, החשד הזה שרופא יטפל טוב יותר באדם שאין לו כרטיס אדי הוא מגוחך - אם כבר, הוא צריך לטפל טוב יותר באדם שיש לו כרטיס אדי, כי זה אומר שהאדם הזה הוא הרבה פחות אנוכי, ודווקא עדיף שהוא יחיה.
אבהיר: אני לא מאמינה בשום צורה שרופאים עושים דברים כאלה, לטובת או לרעת החולים שלהם לפי מי שכן-או-לא חתום על כרטיס. מה שאני אומרת הוא שהרעיון שהם יתנו עדיפות בטיפול דווקא לאנשים שאין להם כרטיס הוא מגוחך, כי באותה מידה, מנין לכם שהם לא יתנו עדיפות הפוכה? (הם לא יתנו עדיפות לאף אחד. שוב, צאו מהפרנויות.)


מלבד זאת, טרם נתקלתי במקרה שזה באמת היה החשש האמיתי והכנה של אדם שסירב לחתום על כרטיס אדי. בכל המקרים שבאמת בדקתי לעומק, היה מדובר בתירוץ, כי אותו אדם פשוט מפחד מהמחשבה שיחתכו לו איברים מהגוף אחרי מותו והגופה שלו לא תהיה שלמה. במילים אחרות - פשוט מפחד מהמוות ומגעיל אותו לחשוב על גופות ועל ניתוחים, ועוד בעצמו. זכותו המלאה (וגם אותי זה מפחיד ומגעיל) - אבל בדיוק בשביל זה קיים חוק הקדימות: אם יש שני אנשים שזקוקים להשתלה, ושניהם באותו מצב רפואי, העדיפות תינתן למי מהם שחתום על כרטיס אדי. ובצדק. לא רוצים לתרום? אז תהיו מוכנים גם לא לקבל השתלה. אנשים צריכים להתמודד עם הבחירות שלהם עד הסוף.

מלבד זאת, אני לא מבינה איך אפשר שלא לחתום על כרטיס, כשרואים אנשים עוברים עוד ועוד טיפולי דיאליזה, או מחוברים למכונות וזקוקים נואשות להשתלת לב/כבד/ריאות, או מתעוורים וזקוקים להשתלת קרנית. הזוי בעיניי שאנשים מסוגלים להיות עד כדי כך אנוכיים. זה קורה כשהם כבר מתים, מה אכפת להם? איך בדיוק יפגע בהם להציל חיים של אדם אחר - אחרי שהם עצמם כבר מתו ממילא? ואם היה מדובר באמא שלהם, או באח שלהם, שזקוקים לתרומה? מבחינתם שגם הם ימותו, רק שאף אחד לא יתרום? או שמא להיפך: זה בסדר לתרום כל עוד אני אישית לא עושה את זה?

ואם היה מדובר בהם עצמם? כמובן שהם ירצו לקבל תרומה, למה לא? לקבל, אבל לעולם לא לתת, כמובן. כבר הזכרתי את המילה "אנוכיות" בפוסט הזה, נכון?

איזה מזל שיש חוק והוא כבר פועל. מי שיש לו כרטיס אדי מוקפץ לראש רשימת הזקוקים לתרומה (מקבל עדיפות על מי שנמצא באותו מצב רפואי, אבל אין לו כרטיס). לפחות במקרה הזה גלגלי הצדק טוחנים כמו שצריך.

היא זכאית למשהו בכלל?

הטור של דנה ספקטור בידיעות מעולם לא הצטיין בפמיניזם. כבר מזמן הפסקתי לקרוא אותו, כי החשיפה המתמדת של חייה הפרטיים של ספקטור התחילה להביך אותי (ולא ברור איך אותה לא). אבל השבוע כבר איבדתי את עשתונותיי. קראתי דעות על הטור, ניגשתי לעיתון לקרוא אותו, והזדעזעתי.

לצערי אין לינק, אך מדובר ב"7 ימים" של 29/6, לכל המעוניין. שם הטור: "היא זכאית". אתמצת פה בקצרה כדי שיהיה ברור במה מדובר: ספקטור מספרת על הידיד הכי טוב שלה, יריב, נשוי לשלומית, עובד במשרה מלאה, שלומית עובדת בחצי משרה מהבית ומגדלת את הילדים. יריב מתאונן על כך ששלומית דורשת ממנו יותר מדי, רוצה שיעשה דברים "מגדריים" כמו לסחוב שקיות ולקנות טייק אוויי בדרך הביתה, אבל לא מוכנה לעשות את הדברים ה"מגדריים" מהצד שלה כמו להכין ארוחת ערב או לסחוב את השקיות בעצמה. ספקטור לוקחת את זה להכללה על כל ה"זכאיות", כפי שהיא מכנה אותן, או במילים אחרות - הפמיניסטיות.

אז הבה נעבור על מה שהיא כותבת ונראה במה מדובר.

סיטואציה א': יריב יושב עם החברים שלו ורואה משחק כדורגל. שלומית חוזרת הביתה מקניות ומצפצפת לו מלמטה שירד לעזור לה עם השקיות. יריב מציית, לא בלי לציין שהוא לא מבין מה פתאום היא מפריעה לו באמצע הכדורגל, וכשהוא יורד למטה (ארבע קומות במעלית, המסכן, כפי שדואגת ספקטור להדגיש) מסתבר לו שהיא בסך הכל הביאה שתי שקיות מסופר-פארם - "אמנם כבדות, אבל לא בסדר גודל שיכול להכריע אשה די גבוהה כמו שלומית". שלומית לא טורחת להתנצל על כך שהפריעה לו באמצע הכדורגל, ולא "משלמת מס שפתיים מתחנחן" כדי שיואיל בטובו לעזור.

אני אומרת: לא ברור לי מה לעזאזל הבעיה. אני מסרבת להבין למה להפסיד חמש דקות (גג) מהמשחק כדי לעזור לאשתו עם השקיות, אם זה מה שהיא מבקשת, זה עד כדי כך נורא. בנוסף לכך, אני מסרבת לקבל את הטענה של ספקטור, לפיה אשה צריכה "לשלם מס שפתיים מתחנחן" כדי שבעלה יעזור לה עם השקיות, או לבקש סליחה שהיא מעיזה להפריע לו כדי שיעזור לה.

נכון, אני מסכימה, אם היא כבר הגיעה עם השקיות עד המעלית בכוחות עצמה, לא ברור למה היא צריכה אותו כדי שיכניס אותן למעלית ומשם הביתה. תנו לי לנחש שחסרים פה כמה פרטים, כי זה נשמע לא אמין.

ובכל מקרה, בעל צריך לעזור לאשתו כשהיא זקוקה לעזרה. גם היא צריכה לעזור לו כשהוא זקוק לעזרה. כן, גם אם היא היתה יושבת עם חברות ורואה טלוויזיה הייתי מצפה שהיא תפסיק לכמה דקות ותבוא לעזור לו אם הוא מבקש. לא רואה איפה הבעיה ולמה הוא היה צריך "להתחנחן" כדי שהיא תעשה זאת (או שרק אשה צריכה להתחנחן?). חלק מהעניין בחיים משותפים הוא עזרה הדדית.

אה, טוענת ספקטור, אלא שאין בנישואים האלה הדדיות. טוב, הסיטואציה הזו לא שכנעה אותי - נעבור הלאה.

סיטואציה ב': השעה שבע בערב, יריב יושב עם ספקטור על בירה אחרי יום עבודה. שלומית מסמסת לו שיבוא ויקנה פיצה בדרך.
מה יש לספקטור לומר על כך?

"לא מספיק שהיא לא עובדת קשה כמוני," אני קוראת במבטו, "שאני נקבר במשרד כל היום בעוד היא עובדת בחצי משרה מהבית, עכשיו גם נראה לה הגיוני לשלוח אותי בפקקים של שבע לאמצע העיר, לחפש חניה מול הפיצריה שאין בה אף פעם חניה, ואז לעמוד בתור עם רווקים תל אביבים צוהלים בדרכם להפגנה הבאה כדי לקנות ארוחת ערב."

אני אומרת: אכן מאשה שנמצאת בבית אני מצפה שתכין ארוחת ערב. בדרך כלל. זה לא נראה לי שוביניסטי או מדכא והייתי מצפה לאותו הדבר מגבר שנמצא בבית. אבל, וזה אבל גדול, לדרוש את זה ממנה באופן קבוע בלי פספוסים נראה לי מוגזם. עם כל הכבוד, יריב כרגע יושב על בירה עם ידידה, שזה בסדר גמור אבל האשה כרגע למעשה עדיין עובדת - היא בבית עם הילדים. זו עבודה שאין לאף אחד, ובייחוד לא לאב עצמו, זכות לזלזל בה. היא לא משחקת, אלא מטפלת בילדים, שזו עבודה הרבה יותר קשה מרוב העבודות המשרדיות. מנין לספקטור לדעת מה עבר עליה באותו יום? אולי היה לה יום קשה? אולי הילדים התישו אותה? אולי היא לא מרגישה טוב? אולי היא פשוט מאוד עייפה ולא מתאים לה להכין כרגע ארוחה לארבעה אנשים (אם לא יותר) למרות שבדרך כלל היא עושה זאת בנאמנות? למה זה כל כך מופרך לבקש מהבעל לקנות פיצה בדרך הביתה? (אגב, בתל אביב יש בערך מאה פיצריות, כל כך קשה למצוא אחת שיש מולה מקום חניה?)

מי יכין אותה (את ארוחת הערב)? הוא לא, למרות שיש אחלה גברים שפים בעולם, זה קצת מוגזם לבקש ממנו. ... אני אשה בשנות האלפיים, ולטפל בילדים זאת עבודה קשה יותר מכל משרד.

 מוגזם לבקש מהגבר להכין ארוחת ערב. אחלה גישה. ולגבי הציניות במשפט האחרון, היא מעידה יותר מכל עד כמה הקדמה לא חלחלה לשום מקום אצל יותר מדי אנשים.


ספקטור ממשיכה לבוא בטענות:

 יריב עובד גם במשרד וגם באבהות, ואת שניהם הוא עושה בלי הפסקה, בלי שנייה אחת של חסד...

אם יריב קורע את התחת בעבודה שלו מספיק כדי לשים המון כסף על השולחן בסוף החודש, שלומית אמורה לעבוד מספיק קשה בעבודה העיקרית שלה כדי שיהיה משהו על השולחן לילדים בסוף הערב.

הרי יריב עבד נורא קשה כל היום, אבל משום מה הבירה עם הידידה לא נחשבת ל"שנייה אחת של חסד". שלומית לא זוכה גם לזה: היא גם עובדת מהבית וגם מטפלת בילדים, "העבודה העיקרית שלה", שכוללת חינוך וטיפוח והשקעה בילדים המשותפים - הילדים הם גם שלו, בדיוק כמו שהם שלה! ולמרות זאת היא היחידה שמטפלת בהם כל היום - עכשיו היא מבקשת גם לעצמה שנייה אחת של חסד, אולי רוצה לשבת לנוח רגע ולא לרוץ להכין ארוחת ערב לבעל שתכף יגיע, אז היא מבקשת ממנו לקנות טייק אוויי. לא חלילה לבשל בעצמו, בסך הכל לעצור ולקנות בדרך. איך היא מעיזה?

כי ראו זה פלא, בעוד שלומית מתעקשת שיריב והיא שווים, היא שכוחת את כל השיוויון המפואר הזה בבואה לסחוב כמה שקיות למעלה. פתאום היא אשה, פתאום היא חלשה, פתאום היא כבר לא פנתרה שחורה ונזעמת... כעת היא מצפה ממנו שיהיה גבר-גבר רחב כתפיים ואבירי, בדיוק כמו שהג'נדר שלה דורש.

 זה אחד הטיעונים השוביניסטיים הנפוצים: איך בדיוק את פמיניסטית אם את לא סוחבת משאות כבדים? איך בדיוק את פמיניסטית אם את לא הולכת לעבוד בנגרות, בסבלות ובשיפוצים?

אז נא להפנים: הפמיניזם איננו מכחיש את ההבדלים הפיזיולוגיים בין הגברים לנשים! לטעון שאשה לא יכולה להיות שיוויוניסטית בגלל שהיא מסנג'רת גבר לסחוב דברים כבדים במקומה, זה כמו לטעון שגבר לא יכול להיות שיוויוניסט בגלל שהוא מסנג'ר אשה להרות וללדת במקומו. יש בינינו הבדלים ביכולות הפיזיות הממוצעות, והפמיניזם לא מתכחש לזה, אפילו לא לשנייה. האם שלומית ביקשה מיריב לשאת את התינוקות שלהם ברחמו במקומה? אה, לא? אז למה הוא לא יכול לסחוב את השקיות? רק בגלל שהיא זו שקנתה אותן? אולי הוא זה שצריך לסחוב את הילדים ברחמו בגלל שהוא זה שרצה אותם?

הוא גם מפרנס, גם עם הילדים, גם היא לא ממש מתה על סקס. שזה בסדר גמור, זכותה של כל אשה לסרב לשכב עם הגבר שלה, ועדיין, כשהיא מסתכלת בראי ורואה את פניה העייפות, פנים של אשה שלא ממש עובדת וגם לא ממש עם הילדים, איך זה שהיא לא שואלת את עצמה מה הוא מקבל. ... מה יוצא לי בתמורה לכל העבודה הקשה הזאת? ... מישהי שגם תלויה בי כלכלית, גם לא מסתדרת עם הילדים וגם מסרבת לגעת בי מסיבות שונות ומשונות...

כאן כבר מצטיירת תמונה קצת שונה ואם ספקטור היתה מתחילה את הטור מזה - הייתי מתייחסת קצת אחרת. עכשיו, סוף סוף, אני מסכימה שהיחסים האלה הם באמת לא לגמרי הוגנים. כי אם שלומית לא באמת עובדת ולא מטפלת בילדים כמו שצריך, וגם היחסים שלה עם בעלה לא משהו, אז אני מסכימה שהאיזון פה הוא, כנראה, לרעתו של יריב. למרות זאת קשה לומר שהוא שה תמים, או הרבה יותר מסכן ממנה.

עם זאת, מכאן ועד להשליך מהיחסים האלה על כל מערכות היחסים שנשים פמיניסטיות מנהלות באשר הן, זו הרחקת לכת מוגזמת.

רוב הנשים שעובדות בבית, עובדות הרבה יותר קשה מהגבר שעובד במשרד. ונמאס לי שמזלזלים בזה כל הזמן. כל מטלות הבית עליה, כל הטיפול בילדים עליה, בנוסף לכך יש לה גם עסק לטפל בו, היא לא בדיוק משחקת קלפים כל היום. כבר כתבתי על כך בהרחבה בפוסט אחר. זה המקרה הנפוץ, ולא זה שספקטור מתארת כאן.

ולבסוף, החלק האהוב עליי:

"שלומית לעולם לא תדע כמה זה נעים להתעלות על עצמך," אני חושבת, "כמה זה נעים לצאת מגדרך בשביל להקסים מישהו שאת אוהבת, אפילו כשביד אחת את מערבבת צלי ובשנייה את מנגבת אף לילדה."

להתעלות על עצמה? לא ראיתי שהוא התעלה על עצמו כשהיא ביקשה ממנו לקנות פיצה או לסחוב שקית...

"להצליח לקפוץ למכולת כדי להביא את הגלידה שהוא אוהב ולהרגיש כמו לביאה סקסית וכל יכולה כשאת חוזרת. זה אולי לא שיוויוני, אבל זו תחושה נהדרת."

בשבילך, בשבילך. למה להכליל על כל הנשים? אולי לא כולנו רוצות להיות אחראיות על הכל-הכל-הכל, אולי חלקנו מתקוממות על הדרישות הבלתי אפשריות?

תבינו מה ספקטור - והחברה בכלל - דורשת מהנשים: את צריכה לעבוד (אחרת יגידו שאת לא עושה כלום בחיים), את צריכה לגדל את הילדים (אחרת יגידו שאת מקריבה את הילדים שלך למען העבודה, והילדים שלך מסכנים ומוזנחים ובטח שונאים אותך), את צריכה לעשות את כל עבודות הבית (אחרת מי יעשה? הגבר? לא, זה קצת מוגזם לבקש ממנו, כמו שאומרת ספקטור), את צריכה לספק את הגבר שלך במיטה (כי הכי כיף להיות לביאה סקסית אחרי שכל היום קרעת את עצמך בין עבודה-ילדים-בישולים-ניקיונות).

והגברים מה? הם צריכים לעבוד ו"לשים המון כסף על השולחן בסוף החודש". וזהו. כאן נגמרת האחריות שלהם בחיים. הם לא צריכים לעשות מטלות בבית - כאמור, זה מוגזם לבקש מהם. הם לא צריכים לטפל בילדים - קצת פוצי מוצי כשהם באים הביתה, גג להקריא סיפור וזהו, הרי הם עבדו נורא קשה כל היום (כאילו האשה ישבה רגל על רגל ולא התרוצצה מהבוקר עד הלילה). הם לא צריכים לספק את האשה במיטה - זה התפקיד שלה, כמו תמיד, לפנק את הגבר המסכן שעובד כל היום (וכמו שספקטור אומרת, "גבר מצפה למציצה מדי פעם"). כמובן שאם אחד הילדים מתעורר בלילה זה התפקיד של האשה לקום, כי הגבר צריך לקום מחר בבוקר מוקדם לעבודה, נכון?

לא, הגבר במודל של ספקטור צריך להגיע הביתה, להרים רגליים למעלה, לקבל מאשתו היקרה בירה קרה וסטייק מהביל ו"יחס של גיבור השב הביתה". הוא זקוק לשניות האלה של החסד. והאשה? היא לא זקוקה להן, היא חזקה, היא אשה.

בקיצור, אנחנו מסרבים לשנות את התפיסה הפשוטה לפיה אשה חייבת לעבוד 24 שעות ביממה. אסור לה לנוח, אסור לה לבקש עזרה, אסור לה להתלונן. הגבר עובד במשרד וכאן זה נגמר. לא בסדר לבקש שיסחוב שקיות, לא בסדר לבקש שיקנה אוכל בדרך הביתה, הוא צריך לבוא לבית מתוקתק ולשבת כי הוא עבד נורא קשה. וזכותו להתלונן אם הוא לא מקבל יחס של מלך, כמובן. האשה? שתמשיך לעבוד.

אני רוצה לראות כמה גברים מסוגלים לעמוד במה שהאשה שלהם עומדת, מדי יום ביומו, בלי עזרה. באמת. שיעבדו בבוקר, יטפלו אחר כך בילדים עד שהאשה חוזרת, ישלבו בזה קניות, ניקיונות ובישולים, כל זה לפני שהאשה חוזרת, ויעמידו בית מסודר ונקי למופת עם ארוחה חמה כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה, בלי להתלונן, בלי להחמיץ פנים, יתנו לה יחס של "גיבורה השבה הביתה" ויפנקו אותה, ככה מדי יום ביומו בלי לבקש ממנה כלום.

באמת.

משום מה נדמה לי שזו הדרך היחידה לגרום להם להבין משהו.


נ.ב.: מעצבן אותי במיוחד כשנשים עצמאיות, עם מקצוע ועם כוח בידיים, כמו דנה ספקטור שיש לה טור בידיעות והרבה קוראים, יורדות על הפמיניזם ושוללות אותו. הרי אלמלא הפמיניזם, ספקטור לא היתה עיתונאית ידועה ולא היתה יכולה לעזוב את בעלה לטובת הגבר הנוכחי. היא היתה נשארת בנישואיה הראשונים לנצח ויושבת בבית כל היום. אז בבקשה קצת כבוד לפני שמתחילים בעקיצות.

נ.ב. מס' 2: יודעים איך יריב יכול לצאת ענק מהסיפור הזה? יש לי רעיון, והוא יפה כל כך עד שחשבתי אולי לשלוח אותו לספקטור עצמה, כדי שבאמת תציע לו. אז ככה:

תארו לכם את יריב שלנו מרים את הטלפון לאשתו ואומר לה כך:

"שלומיתוש, אני יודע שאת עובדת נורא קשה בזמן האחרון. אני רוצה לפנק אותך ורוצה לראות אותך מחייכת, זה חשוב לי. לכן אני מציע, שהיום אני אצא מוקדם מהעבודה, את תיפגשי לך עם חברות או תלכי לקבל מסאז' ולעשות מניקור. אני אהיה עם הילדים, אנקה את הבית, אכבס, אעשה מקלחות והשכבות - לגמרי לבדי. את תבואי ותמצאי בית מצוחצח, אני מבטיח לך. ובנוסף לזה, כשתגיעי הביתה, תחכה לך על השולחן ארוחת הערב שאת הכי אוהבת, עם נרות, ואחרי האוכל אנחנו ניכנס למיטה, ואני אפנק אותך שם עד שתראי כוכבים."

ואם שלומית תתמה ותשאל: "מה יום מיומיים?" כל שעל יריב לענות הוא, בפשטות: "כי אני אוהב אותך."

הגיע הזמן ללמוד: אם אתה רוצה לקבל, עליך קודם כל לתת. אני בטוחה שאם יריב ינסה זאת עם שלומית, הוא יקבל חזרה כפל כפליים. זה יכול להיות ערב שהיא לא תשכח לעוד הרבה הרבה זמן, הוא ימלא לה את המצברים ויזכיר לה את כל מה שיפה בקשר ביניהם. אני בטוחה שאחרי ערב כזה, היא תעשה הכל כדי לגרום ליריב להרגיש טוב בזכותה, כפי שהוא גרם לה להרגיש בזכותו. ויריב שלנו יצא - לא גדול, ענק.

הבה ונצעד בגאווה

לא פעם אני נתקלת באנשים שמחשיבים את עצמם גיי-פרנדלי לכל דבר ועניין. מפזרים לכל עבר את האמירות הרגילות של "יש לי חברים הומואים שאני מאוד אוהב". הם אפילו בעד מצעד הגאווה. אבל הם מתנגדים לקיומו בירושלים. למה בעצם? "כי לא צריך לעורר פרובוקציות" (נו באמת). איך אפשר להגדיר את עצמך גיי-פרנדלי אבל להתנגד לקיום מצעד הגאווה בירושלים? צר לי, זה לא הולך ביחד.

אקדים ואומר שאני שונאת אירועים המוניים באופן כללי, ולכן אין לי כל חשק לצפות במצעד הגאווה או להצטרף לשורותיו (ולא, הוא לא מיועד רק להומואים וללסביות, יש שם גם לא מעט סטרייטים). אני גם לא אוהבת לצפות באנשים מתפשטים, צועקים, מתמזמזים בפומבי (או בכלל) וכו'. כל זה בכלל לא רלוונטי לעובדה שאני תומכת בכל לבי במצעד הגאווה. אני חושבת שחשוב מאוד להביא את הנושא הזה לתודעת הציבור: יש במדינה שבע מאות אלף הומואים ולסביות. זו לא טעות - 700,000. 10% מהאוכלוסיה במדינה. רבים מהחברים שלכם הם "כאלה", רוב הסיכויים שיש לכם "כאלה" גם במשפחה. ויותר מכל אוכלוסיה אחרת, האוכלוסיה הזו מדוכאת, נרמסת  ומושפלת מדי יום ביומו על ידי אינספור אנשים. למעשה, מלבד הערבים, הייתי מגדירה אותם כאוכלוסיה המדוכאת ביותר במדינה. אמנם כיום, בחברה החילונית, כבר לא נחשב פוליטיקלי קורקט לומר את מה שאמרו חברי הכנסת היקרים שלנו בשבוע האחרון, אולם לומר שהומואים מגעילים, שאסור לתת להם לגדל ילדים, שאסור להרשות להם להתחתן, שאורח החיים שלהם אינו יהודי ושלל פנינים נוספות שלא אטרח להתייחס אליהן - כל אלה בהחלט נחשבים לדעות סבירות ומקובלות.

להלן ציטוט שמגדיר יפה את העניין:

אנשים שאומרים שהומוסקסואליות היא תופעה חולנית, מעשה חטא או דבר לא נורמלי, הם אותם אנשים שאומרים שמקומן של הנשים במטבח, ששחורים נחותים ושנכים הם חסרי תועלת. והם ממש כמו אנשים בעולם שאומרים שהיהודים הם תאבי כסף וכוח. מי בעולם המטורף שלנו יכול לומר מה הוא נורמלי? (עמי גדליה)

אז נא לא להתמם. כן, להשמיץ הומואים זה בדיוק אותו הדבר כמו להשמיץ אתיופים. ואוסיף ואומר שאנשים שאומרים דברים כאלה לא למדו כלום מהשואה - להזכירכם, הנאצים שרפו הומואים בתאי הגזים יחד עם היהודים.

(כמובן שבשלב הזה מיד קופצים ואומרים לי: "אני לא בעד לשרוף אותם!" נכון, אתה רק בעד לא להעניק להם זכויות בסיסיות. גם הנאצים התחילו מזה.)

ולענייננו: מדוע מצעד הגאווה צריך להתקיים דווקא בירושלים?

ואני אשאל: מדוע הוא צריך להתקיים דווקא בתל אביב? תל אביב היא העיר של כולנו, אני נמצאת בה מדי יום ורואה בה דתיים וחילונים, חרדים וערבים, סודנים, הומואים וסטרייטים. תתפלאו, אולי זו עיר הבילוי המועדפת על ההומואים, אבל יש הומואים גם בחדרה, בבית שאן, בחיפה, ברמת גן, בבאר שבע, בדימונה, בבני ברק, ואפילו בירושלים! וכל עוד יש הומואים, אין לאיש זכות לאסור עליהם להסתובב ברחובות.

לא מוצא חן בעיניכם? שבו בבית ותסגרו את החלון. הרחוב הוא של כולם, המדינה היא של כולם, כן, גם של ההומואים, לא פחות משל כל אחד אחר. רחובות ירושלים שייכים לכולם, גם לי, גם לכם, גם להומואים. תושבי ירושלים, גם החרדים, קנו את הבתים. אין להם כל זכות על המדרכות או על הכבישים. בדיוק כפי שלי אין זכות לאסור על כניסת חרדי לרחוב שלי, כך אין לאף חרדי זכות לאסור עליי להיכנס לרחוב שלו. אם לא מוצא חן בעיניי שהוא שם, אני יכולה להסתכל לכיוון השני. כנ"ל לגביו. מה שכן מותר לי לעשות זה לאסור עליו להיכנס לתחומי הבית שלי. גם לו מותר לאסור עליי להיכנס לביתו. אלא שהרחוב אינו הבית, הוא ציבורי, ושייך לשנינו. לכן שנינו נלך שם בחופשיות, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו - כנראה שישראל אינה המקום המתאים לו, לפחות כל עוד היא מוגדרת כמדינה חופשית.

מיד עונים לי כל הצדקנים: "אבל למה לא להתחשב?"

אז אני שואלת: למה כן להתחשב? אנשים רגילים לומר שצריך להתחשב בדתיים. סליחה, אבל אני מעולם לא הרגשתי שהם מתחשבים בי - בדיוק להיפך, ולכן אין כל סיבה שאתחשב בהם, ועוד עד כדי הימנעות מללכת ברחוב אם מתחשק לי, כי הוא שייך לי בדיוק כפי שהוא שייך להם. וכנ"ל לגבי ההומואים, ומצעד הגאווה כולו.

האמת היא שאם כבר, הטענה הנכונה היא שצריך להתחשב בהומופובים, או במילים אחרות - בגזענים (כי אלה לא מילים נרדפות לדתיים. וגם לא לחרדים. ממש לא). אלא שאין לי כל כוונה לטרוח להתאים את עצמי לגחמות של אנשים חשוכים שבטוחים שהם יותר טובים מאחרים כי הם יהודים/דתיים/חילונים/לבנים/שחורים/גבוהים/נמוכים/סתומים. אני כבר התקדמתי הלאה, תודה רבה, ואין לי כל כוונה לשתף פעולה עם דיכוי מכל סוג שהוא, בטח לא כדי להתחשב באנשים כאלה, שיודעים רק לדרוש התחשבות אבל משום מה לעולם לא יתחשבו באף אחד אחר.

ואלה שמות

מאז ומתמיד היה ברור לי שיום אחד, כאשר אתחתן (זוכרים את האמירות הילדותיות החלומיות האלה, בסגנון יסמין מ"אלאדין" - "כשאתחתן, זה יהיה מאהבה!!!"), אשנה את שם משפחתי.

לא גדלתי במשפחה פמיניסטית ואת הרעיונות הפמיניסטיים שלי המצאתי בעצמי. טוב, אני מגזימה. שמעתי אותם פה ושם, התלהבתי ואימצתי את רובם. אני בהחלט זוכרת את עצמי כילדה מתקוממת על כך שבר מצווה עושים רק לבנים, על כך שנשים חייבות להוציא שערות ולהיות רזות ויפות ("כדי להיות יפה צריך לסבול!") וגברים לא, על השטויות השוביניסטיות לפיהן אשה צריכה לבשל ולנקות וגבר צריך לשבת ולראות טלוויזיה כשהוא בבית. תמיד אמרתי שאני אעבוד וארוויח כסף ולא אשאר בבית, ובשום אופן לא אסכים להיות בקשר לא שיוויוני. אני לא שווה פחות מכל גבר שהוא. הייתי טובה מאוד במתמטיקה ובכימיה, שנאתי היסטוריה וספרות ולא הבנתי למה מצפים מנשים לנטייה "טבעית" למקצועות מסוימים ("ברור שקשה לך בפיזיקה. את בחורה." איכס).

אז מה השטויות האלה, למה אני צריכה לשנות את שם משפחתי בנישואים והגבר לא?

אני מזכירה שתשובות בסגנון "זו המסורת", "ככה כולם עושים" וכו' אינן מקובלות עליי ואינן מתאימות לרוח הבלוג. אני באמת מחפשת תשובה אחרת, אמיתית, כי אני מאלה שמאמינים שכאשר המסורת דפוקה, צריך לשנות אותה (ולא, "עובדה שכולם בסדר עם זה" לא אומר שהמסורת לא דפוקה, וזה גם לא אומר שכולם בסדר עם זה).

האם יש למישהו סיבה של ממש? סיבה טובה לכך שהילדים ייקראו רק על שם הגבר, כאילו הם רק שלו, והאשה גם היא תיקרא על שמו, כאילו היא רכוש שלו? הרי בדיוק זהו מקור המסורת ואפשר לראות זאת בכתובה שמקבלים בנישואים - הגבר קונה את האשה מאביה, היא הופכת לרכוש שלו ולכן נקראת על שמו. ברוך השם ואנחנו כבר לא חיים בחברה כזו (בגלל שכמה מסורות דפוקות כבר נעלמו - הודות לאנשים שלא קיבלו תירוצים בסגנון "כך עושים כולם"), אז בשביל מה המנהג המטופש הזה, ועוד באופן כל כך אוטומטי ובכלל בלי דיון?

הרי ברגע שמתחתנים, הופכים למשפחה אחת. האשה לא מצטרפת למשפחתו של הגבר והגבר לא מצטרף למשפחתה, אלא שניהם מקימים תא משפחתי חדש. אם כן, מדוע לא לתת לתא הזה שם חדש? הרי זו הדרך ההוגנת היחידה, או כמעט היחידה. אפשר גם לצרף את שני השמות, ואני בעד, אבל לא בטוח שזה מתאים לכולם.

יש המון הצעות יפות. אפשר ליצור שם חדש שהוא ראשי תיבות של שני השמות המקוריים, או לצרף חלקים מהשמות ליצירת שם חדש (למשל שולמן+רוזנפלד - שרון). אפשר גם סתם לבחור שם שהוא מילה יפה ומתאימה.

למעשה, עם קצת יצירתיות לא בעיה למצוא פתרון. אבל צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה הגבר חשוב יותר ולכן הוא מקבל עדיפות אוטומטית רק מפני שהוא גבר. ימי הביניים כבר חלפו.

וזה כבר קורה!

רוח, צלצולים וגניבות זרע

מה זה "גניבת זרע"?

אני לא מדברת על נשים שגונבות קונדומים מלאים בזרע (ומעולם לא שמעתי על מקרה כזה, או על מישהו שמכיר מקרה כזה, או על מישהו שמכיר מישהו שמכיר מקרה כזה). לזה אני יכולה לקרוא גניבת זרע. גם למקרה שבו אשה אונסת גבר אני אקרא גניבת זרע.

אבל לא לכך התכוון המשורר. מכעיסה אותי עד אין קץ הטענה: "אני אמרתי לה לעשות הפלה והיא סירבה, אז זו גניבת זרע, ואני לא חייב לקחת אחריות על הילד."


נציג סיטואציה: גבר ואשה, בזוגיות או שלא בזוגיות, מקיימים יחסי מין. כתוצאה מיחסי המין האשה נכנסת להיריון בלתי מתוכנן. האם יש טעם לשאול האם הם השתמשו באמצעי מניעה? לטעמי לא, ואסביר:

השתמשו בקונדום ובכל זאת יש היריון? בעיה שלהם. קונדום לא בטוח ב-100%, כולם יודעים את זה. לא טרחו לשים אותו כמו שצריך? השתוללו ונתנו לו להיקרע? עשו הכל כמו שצריך ובכל זאת איכשהו היא נכנסה להיריון? זאת עדיין בעיה שלהם. של שניהם.

השתמשו בגלולות? לא קביל. גם גלולות, למרות שהן בטוחות יותר מקונדום, אינן מגינות ב-100% אפילו כשלוקחים אותן באופן סדיר וקבוע, שלא לדבר על כמה קל לשכוח גלולה (זה משהו שלוקחים כל יום, ואגב, אני רוצה לראות גבר שמוכן לעשות את זה ולהכניס לגוף שלו רעל שפוגע בפוריות מדי יום ביומו). נכנסה להיריון? בעיה שלהם. של שניהם.

השתמשו באמצעי מניעה אחר ("ימים בטוחים?") ובכל זאת היא נכנסה להיריון? בעיה שלהם. של שניהם!

אמצעי המניעה היחיד (!) המגן ב-100% מפני היריון הוא הימנעות מקיום יחסי מין. בכל פעם (!!!) שאתם מקיימים יחסי מין, אתם צריכים להיות מודעים לעובדה שיש סיכוי שהם יסתיימו בהיריון (! ! !). לא מוכנים לקחת את הסיכון הזה? לא מוכנים לקחת אחריות על התוצאה? אל תקיימו יחסי מין. לא בטוחים שאתם יכולים לסמוך על הפרטנרית שהיא באמת לוקחת גלולות? אל תקיימו איתה יחסים. לא רוצים אותה כאמא לילד שלכם? אל תקיימו איתה יחסים. קיימתם בכל זאת? התוצאה באחריותכם, ולהתנער מזה בתואנה ש"היא אמרה שהיא לוקחת גלולות" זה לא תופס.

אז למה הטענה "היא אמרה שהיא לוקחת גלולות" לא תופסת, בעצם?

א. יכול מאוד להיות שהיא באמת לוקחת גלולות, אבל שכחה גלולה אחת (או יותר). נורא קל לשכוח גלולה. לא ראיתם אותה מדי יום ביומו לוקחת גלולה, או דאגתם לקבל ממנה אישור מילולי מדי יום ביומו שהיא לקחה גלולה? אתם לא יכולים להיות בטוחים שהיא באמת אחראית מספיק ולהסתמך רק על זה.

ב. יכול להיות שהגלולות מפשלות. היא לוקחת גלולות כמו שעון ובכל זאת נכנסת להיריון. קרה, קורה ויקרה, גלולות לא מגינות ב-100%. התוצאה על אחריותכם. אי אפשר לתת בהגנה של הגלולות אמון ברמה שאפילו היצרן לא מתחייב לה.

ג. למה הגבר הוא לא צד בעניין? למה כל האחריות עליה? אתם רוצים להיות בטוחים שלא תכניסו אותה להיריון? קחו אחריות ותדאגו להגן על עצמכם עם קונדום (וגם זה לא יגן ב-100%), גם אם היא אומרת שהיא על גלולות. אם אתם לא מספיק אחראים כדי להבין שעדיף לפגוע בספונטניות ובהנאה כדי למנוע היריון (ועוד לא דיברתי אפילו על מחלות מין!), אתם לא מספיק אחראים כדי לקיים יחסים, בטח ובטח שלא עם פרטנרים מזדמנים. ואז אין לכם למי לבוא בטענות, מלבד לעצמכם.
ובכלל: מי שכל כך לא רוצה ילד, דואג להגן על עצמו. מי שכל כך חשוב לו שלא יהיה לו ילד, לא מקיים יחסי מין עם אשה שהוא בקושי מכיר וסומך על זה שהיא "לוקחת גלולות". לא מקובלת עליי ההבחנה הזו בין אשה רמאית ומניפולטיבית לבין גבר תמים שנתן בה אמון. הוא גם נותן אמון מלא בהגנה של הגלולות, וגם נותן אמון מלא בהקפדה הבלתי מעורערת של אשה שהוא בקושי מכיר לקחת את הגלולה מדי יום באותה שעה, בלי לבדוק שהיא באמת עושה את זה. אם הוא כזה חסר אחריות, אז מה אגיד לכם, שיתמודד.


נמשיך הלאה: יש היריון. הגבר קם ואומר: לא מתאים לי עכשיו ילד. האשה אומרת: יופי, אבל אני בהיריון, מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה? הוא אומר לה: תעשי הפלה. היא לא רוצה לעשות הפלה. הוא אומר: אז אל תעשי, אבל אני לא חייב לקחת אחריות על הילד, כי את לא מתחשבת בדעה שלי.

הכצעקתה? למרבה המזל, הוא דווקא כן חייב וגם בתי המשפט לא מכירים בטענה המטופשת הזאת. אף אחד לא יכול ולא רוצה לכפות עליו הסדרי ראייה עם ילד שהוא לא מעוניין בו, אבל הוא חייב לשלם מזונות (המזונות הם לא לאשה. הם לילד), גם אם זה לא מוצא חן בעיניו וגם אם הוא היה מעדיף שהיא תעשה הפלה.

שיהיה ברור: אני לא אומרת שהאשה לא צריכה להקשיב לו ולקחת בחשבון את דעתו. אם חברה שלי היתה מתייעצת איתי במצב כזה, לא בטוח בכלל שהייתי מעודדת אותה להמשיך בהיריון וללדת ילד שאבא שלו לא רוצה אותו. אבל אם היא לא רוצה לעשות הפלה, זו זכותה המלאה והיא לא חייבת לעשות אותה רק בגלל האיומים הילדותיים שלו. זה הגוף שלה, למען השם. אף אחד לא יכול לכפות עליה לעבור פרוצדורה רפואית מסוכנת וטראומטית בגלל שלא בראש שלו ילד עכשיו. לא בראש שלך ילד? אל תקיים יחסי מין. קיימת יחסים? קח אחריות על התוצאה וקח בחשבון שאתה לא יודע בוודאות שתהיה הפלה.

עכשיו בטח יתווכחו איתי שהפלה זה לא מסוכן ולא טראומטי. מציעה לכם ללמוד קצת על הנושא: הפלה זה בהחלט תהליך מסוכן, גם אם מדובר בהורמונים, ובמיוחד אם מדובר בגרידה (מעניין אותי כמה גברים יודעים מה ההבדל). אמנם רוב הסיכויים שהיא לא תמות מזה, אבל יש סיכוי לא מבוטל לבעיות פוריות רציניות בעתיד. אני לא בטוחה שגברים רבים יכולים להתחיל בכלל להבין מה עובר לאשה בראש, כשהיא שוקלת לעשות הפלה, ונאלצת לקחת בחשבון שיכול להיות שהיא עושה משהו שימנע ממנה ללדת ילדים בעתיד. שזו הפעם האחרונה שהיא בהיריון. ולגבי הטראומה - זה מוכח ובדוק, הרבה מאוד נשים חוות פוסט טראומה אחרי הפלה, זה תהליך מאוד קשה נפשית. שלא לדבר על הבגידה הנפשית מצד הגבר, אם קיימת, ועל העובדה שהיא נאלצת לעבור את כל זה לבד. כל זאת, כמובן, בשעה שהגבר מסתובב לו חופשי כציפור דרור, ללא שום דאגות פיזיות או נפשיות, על אף שגם הוא קיים יחסים בדיוק כמו האשה, ומשום מה רק היא נושאת במחיר.

אגב, אין לי כל כוונה להתנגד כאן להפלות, להיפך: אני בהחלט בעד (ואגודת "אפרת", לכל השואלים, אינה צריכה להיות חוקית). מה שאני טוענת הוא שמדובר בתהליך קשה שאין להקל בו ראש, וללחוץ על אשה שאינה מעוניינת בו לעבור אותו בכל זאת, זה מעשה שפל.

אז אם האשה רוצה ומוכנה לגדל את הילד בעצמה, איך מעז הגבר להתלונן על כך שהיא דורשת ממנו לשלם מזונות ועוד יש לו חוצפה להאשים אותה ב"גניבת זרע"? איך בדיוק זו גניבת זרע, מי הכניס את הזרע לגוף שלה? הוא בעצמו, נכון או לא? איפה הגניבה פה?

הסייג היחיד שלי, שלא יגידו שאני מפילה את כל ה"אשמה" בהיריון על הגבר, הוא שאם הגבר אכן דואג לשאול את האשה מדי יום אם היא לקחה גלולה (כן. כל יום! כי גלולה צריך לקחת כל יום. ואם אתה לא זוכר לשאול אותה, אל תאשים אותה אם היא לא זוכרת לקחת) והיא בתגובה משקרת ואומרת שכן, אז בהחלט אגנה אותה ואגיד שהיא רימתה אותו. אבל אין שום דרך להוכיח דבר כזה בבית משפט, כי אי אפשר להוכיח שהיא לא פשוט שכחה גלולה בתום לב או שהגלולות לא פעלו (ואם לא תוכיחו, עדיין תשלמו מזונות). ובכל מקרה, אמנם זה מעשה רמאות שפל למדי, אבל "גניבת זרע" זה לא. כי היא לא גנבה את הזרע, הוא הכניס אותו לגופה מרצונו החופשי.


המקרה שבו היא באמת מרמה אותו בכוונה תחילה להיכנס ממנו להיריון ולהוציא ממנו מזונות, בהנחה שזה בכלל קורה, ראוי לגינוי, אבל כאמור הוא לא עונה להגדרה "גניבת זרע", והוא נדיר. לא מצאתי סטטיסטיקות בנושא, אבל אני בטוחה שזה לא יותר נפוץ מאחד למיליון מקרים. למה? הנה למה:

א. אשה יכולה ללכת לבנק הזרע ולהיכנס להיריון בלי להתחיל תהליכים משפטיים, שיכולים לקחת שנים, מול גבר שרק מחפש לברוח ממנה ומהילד. כשליש מהאבות הגרושים לא משלמים מזונות שנפסקו להם - לא בדיוק סיכון ששווה לקחת מיוזמה חופשית.

ב. אשה אולי רוצה שיהיה לילד אבא, אבל כל בן אדם שפוי מבין שעדיף שלא יהיה לילד אבא בכלל מאשר שיהיה לו אב שלא רוצה אותו ומעמיד פנים שהוא לא קיים. אם היא רוצה להביא ילד עם שותף, יש מספיק דרכים לעשות את זה עם גבר שכן יכיר בילד (הסכם הורות הוא מאוד מקובל היום בין גבר ואשה שאינם בני זוג, למשל הומואים ולסביות, אבל גם סטרייטים לא מעטים).

ג. אמנם יותר קל לגדל ילד עם מזונות, אבל לא כל אשה מסוגלת לרמות גבר בכוונה תחילה ולשקר לו רק כדי להוציא ממנו ילד וכסף, כשהיא יודעת שהוא לא מעוניין. רוב האנשים לא עושים דברים מכוערים עד כדי כך. אני עדיין מאמינה ביושרם של בני האדם, רובם לפחות.



נחזור לעניין השיוויון. הרבה גברים אומרים שחוסר ההתחשבות הזה בדעתו של הגבר הוא אנטי-פמיניסטי. "אתן תמיד רוצות שיוויון, אבל כשנוח לכן אתן לא מיישמות." אלא שהמצב הזה הוא לא שיוויוני מלכתחילה. מדוע? מסיבות ביולוגיות בלבד. נערה שנכנסת להיריון נושאת לבדה בכל הבעיות, ההתלבטויות, הפחדים, ההפלה, כאב הלב. והנער, מה איתו? הוא כמובן לא משלם שום מחיר. במקרה הטוב הוא תומך בה נפשית, במקרה הרע הוא קם והולך בשנייה שהוא שומע על ההיריון. זה הגוף שלה וההשלכות הן עליה, היא זו שצריכה לשלם את מלוא המחיר הפיזי והנפשי של הפלה, והנער - שום כלום. אין פה מה לטעון לשיוויון, כי המצב הזה לא שיוויוני ולא הוגן מטבעו הביולוגי.

אז איך אפשר לדרוש מאשה בוגרת שרוצה ילד לעשות הפלה, ושוב לשאת לבדה בכל הפחדים והמחיר על ההפלה? למה הגבר לא צריך לשלם שום מחיר על הפנצ'ר, שהוא שלו בדיוק כמו שלה, והיא צריכה לסבול לבד? ואם היא לא עושה את זה - היא גנבת זרע? לא, לא מקובל עליי. זה הגוף שלה, אלה החיים שלה ואם היא בוחרת להביא את הילד לעולם, ההשלכות הן כמעט אך ורק עליה ועל החיים שלה. הגבר יכול לומר תודה על כך שאצלו זה מסתכם ב"קנס" של כמה אלפי שקלים בחודש, מה שכנראה פשוט יחייב אותו לעבוד. היא לעומת זאת תצטרך גם לעבוד וגם לגדל את הילד. לבדה כמובן, כי זה ילד שאבא שלו לא מכיר בו. אצל מי ההשלכות יותר רציניות?


כרגיל, כשבודקים "תופעה" לעומק, מסתבר שרוב המהומה היא רוח וצלצולים. מפתיע בכל פעם מחדש. או שלא.

מי משלם בדייט הראשון?

שאלה מעניינת. מצד אחד, ברור שהגבר, לא? האשה חייבת להציע והגבר חייב לסרב ולשלם בעצמו את כל החשבון. מצד שני, למה בעצם? יש סיבה אמיתית?

בעולם אידיאלי, לא יהיה שום הבדל מעמדות בין גברים לבין נשים. בכל הדייטים הראשונים, הגבר והאשה יתחלקו ביניהם בתשלום, ולא תהיה לגבר שום עדיפות.

מה לעשות שאנחנו לא חיים בעולם אידיאלי? אפשר לנסות ולסובב את המציאות כאוות נפשנו, העולם אכן מתקדם (הרי לפני מאה שנה השאלה הזו אפילו לא היתה עולה), ולמרות זאת המציאות היום היא כזו: גברים מופלים לטובה כמעט בכל תחומי החיים, וגם - ובעיקר - באלה הקשורים לעולם הדייטינג.

דוגמאות? בבקשה:

א. לגבר יש לגיטימציה הרבה יותר גדולה להזמין אשה לצאת איתו. לא נעים, אבל זו המציאות. אשה יכולה להתקרב, לפלרטט, לעפעף ולשלוח רמזים ("איך אני מתה לראות את הסרט החדש של ג'ניפר אניסטון, ואף אחד לא מוכן ללכת איתי!"), אבל בסופו של יום, כל הדברים האלה נעשים כדי לגרום לגבר להיות זה שמזמין, ומצבה של אשה שאיננה אסרטיבית ובטוחה בעצמה הרבה יותר מהממוצע - קשה. לגשת לגבר ולומר לו: "אתה רוצה לצאת איתי?" זה לא משהו שכל אשה מסוגלת לעשות (אגב, גם לא כל גבר מסוגל להזמין אשה לצאת איתו. הגברים האלה בעצם נדפקים לא פחות מהנשים).
מעבר לכך, הבה נודה באמת: הסטיגמות החברתיות שלנו פשוט חזקות מדי. כאשר חבורת בנים יושבת בפאב, ובקצה השני של החדר יושבת בחורה חמודה עם חברותיה, לגיטימי מאוד שייגש אליה בחור ויבקש את מספר הטלפון שלה. אבל אם היא זו שתיגש אליו ותבקש את מספר הטלפון שלו - שומו שמים, איזו בחורה זולה! המיטה שלה בטח ריקה וקרה כקרח אם היא ישירה עד כדי כך (לא שזה יגרום לגבר לסרב, אבל זה בהחלט אומר שהוא לא ייקח אותה ברצינות).
ברור שבמקרה הנ"ל גם בחור שניגש לבחורה ומבקש את מספר הטלפון עלול להיות סתם אחד שמחפש סטוץ. אבל ממש לא בהכרח, בניגוד למצב ההפוך.

ב. גברים מרוויחים יותר. גם כאשר הם עובדים בדיוק באותו תפקיד ובאותן שעות כמו האשה. גבר עדיין נתפס כ"מפרנס ראשי" כמעט בכל המשפחות בארץ. מרתיח, מקומם, אבל זו המציאות. גבר גם נמדד לפי רמת ההכנסה שלו, הרבה יותר מאשה, גם בעיני החברה וגם בעיני בנות זוג פוטנציאליות.
ולא רק זאת. גברים נוטים להיות מאוימים מנשים שמרוויחות יותר מהם. אתם יכולים לקפוץ ולומר שאתם לא כאלה ושאין לכם שום בעיה להרוויח 7,000 שקל ולצאת עם אשה שמרוויחה 20,000, ואני גם אאמין לכם, אבל תיאלצו להודות שאתם כבשים שחורות.

ג. מישהו אמר לי פעם: "כשמחפשים בחורה לסטוץ, מעדיפים אחת עם הרבה ניסיון. כשמחפשים בחורה לקשר רציני, מעדיפים אחת עם כמה שפחות ניסיון." שוביניסטי להחריד, אבל שוב, זו המציאות: גבר בן 25 שכבר יצא ושכב עם (נניח) שש-שבע נשים, לא צריך להסתיר את זה ואין פה שום דבר לא בסדר. אבל אשה בת 25 שכבר "עברה" שבעה גברים? אלוהים ישמור.
אז מגבר מצפים שיהיה לו ניסיון עשיר, ומאשה מצפים שבקושי יהיה לה ניסיון, ואם אין לה זה ממש בסדר. אם כן, עם מי בדיוק הגבר אמור להתנסות?

ד. משום מה עדיין מאמינים שהגבר אמור ליהנות מסקס וליזום אותו תמיד, והאשה אמורה להתחמק ולומר שכואב לה הראש. גבר שאוהב סקס - זה סביר והגיוני, אשה שאוהבת סקס - היא פרוצה. זה מתקשר לנקודה הקודמת: גבר ששכב עם אשה בידיעה שאין לו כוונה לראות אי פעם שוב - הוא גבר-גבר (ובמקרה הרע סתם נצלן מגעיל), אשה שעשתה אותו דבר בדיוק - היא פרוצה.

ה. כל אמצעי המניעה, מלבד הקונדום, הם פולשניים. ולגוף של מי הם פולשים? של האשה, כמובן. כי ברור שהאשה צריכה להקריב את עצמה למען מניעת היריון, כי זו האחריות שלה.

ועכשיו ליתרונות נוספים של גברים, שלאו דווקא קשורים לדייטינג:

- אשה חייבת לדעת לבשל, לנקות, לכבס ולטפל בתינוקות. גבר לא חייב לדעת שום דבר מכל אלה. ברור שאפשר לתת דוגמאות למשפחות שבהן הבעל אחראי על חלק מהמטלות, ויש גם משפחות שבהן התפקידים בכלל הפוכים והבעל עובד בחצי משרה ומטפל בבית ובילדים שעה שאשתו הקרייריסטית "קורעת" שעות בעבודה, אבל ברוב המשפחות זה ממש לא המצב. הגבר עובד, והאשה אחראית על כל הנ"ל.
אני נתקלת בדוגמאות כאלה כל הזמן. נשים שעובדות לא פחות קשה מהגברים שלהן, ולמרות זאת אחראיות גם על ספונג'ה ועל כביסות, בעת שהגבר פשוט חוזר הביתה ונמרח מול הטלוויזיה. גברים שרק מחפשים למרוח את הזמן בעבודה, כדי שהאשה לא תבקש חלילה עזרה בשטיפת כלים אם הם יחזרו הביתה מוקדם מדי. "יש דברים שנשים פשוט עושות טוב יותר", לא?

- אשה אמורה לקחת חופשת לידה וחופשת מחלה לטיפול בילד. גבר עדיין לא יכול לקחת ימי מחלה כשהילד שלו חולה בלי שירימו גבה: "אשתך לא יכולה לעשות את זה?" פחות מאחוז אחד מהגברים מנצלים את החוק לפיו מותר להם לקחת חופשת לידה.

- כשאשה אחרי לידה שוקלת האם לצאת לעבודה, היא משקללת את המשכורת שהיא יכולה להרוויח לעומת ההוצאות הנלוות ליציאתה לעבודה: נניח שהיא תרוויח 5,000 ש"ח, גן לתינוק זה 2,000, גן לילד הגדול זה 2,500, כלומר נשארים לה רק 500 ש"ח, בשביל זה שווה לה לעבוד? אגב, ממש לא מדובר באמהות שמתלבטות בין עבודה לבין חינוך ביתי.
זה מכעיס ואבסורדי מכל כך הרבה בחינות: למה הגנים יורדים רק מהמשכורת שלה ולא מסכום המשכורות של שניהם? עוד לא שמעתי על גבר ששוקל האם לצאת לעבוד משיקולים כאלה. למה? כי אשה יוצאת לעבוד רק בשביל כסף, וגבר יוצא לעבוד גם בשביל המוניטין והדימוי העצמי שלו. ומה עם ההגשמה של האשה? מה עם הסיפוק שלה? מה עם לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לעשות משהו חוץ מלטפל בילדים? איך אפשר למדוד דברים כאלה בכסף?

- בסופו של דבר, גבר עובד הרבה יותר: מרשה לעצמו לעבוד במשרה מלאה, לעבוד שעות נוספות (בזמן שהאשה כבר מזמן בבית כמובן), לנסוע לחו"ל, לקבוע ישיבות לשעות מאוחרות, ולכן הוא משקיע בעבודה וזוכה לקידומים ולהעלאות הרבה יותר בקלות לעומת אשה שעובדת במשרת אם, כי היא אמא. בפשטות, אבא קודם כל עובד ורק אז הוא אבא, אמא היא קודם כל אמא ורק אז עובדת. אחרי שנולד תינוק החיים של האשה משתנים. של הגבר? בקושי.

- אשה חייבת להוריד שערות במקומות כואבים כמו רגליים, ידיים, בית שחי ומפשעה. גבר לא. זה לא אומר שאין גברים שמוציאים שערות, אבל אני לא מכירה אף אשה שלא מוציאה שערות בכלל (מלבד כאלה שאין להן, וכמה כאלה כבר יש בארץ) וזו פעולה שגוזלת המון זמן וכסף, שלא לדבר על הכאב, ולעומת זאת יש הרבה פחות גברים שמוציאים, וגם אז זה בעיקר לצורך דילול.

- אשה, באופן כללי, חייבת להיות יפה ורזה. גבר ממש לא חייב להיות יפה ורזה כדי "להשיג" בת זוג (אני לא מדברת על כיעור או על השמנה קיצונית, אלא על הממוצע).

- כשמתחתנים, מצפים מהאשה לוותר על שם משפחתה ולקחת את שם משפחתו של הגבר, מתוך התפיסה הקדומה לפיה היא הופכת להיות רכושו ולכן נקראת על שמו. גם הילדים נקראים על שמו ולא על שמה. אפליה מכעיסה. כמעט אף גבר בימינו לא מסכים לשנות את שם המשפחה שלו ("למה אני צריך להיות היחיד?"), ואלה שמסכימים מקבלים צל"ש.

- ועוד משהו: יש תפיסה מקוממת אך מבוססת לפיה טוב יותר להיות גבר. במה זה מתבטא? למשל בעובדה שלהיות ילדת "טום בוי" זה בסדר, אבל להיות ילד "סיסי" זה נורא. כשגבר שמראה תכונות "נשיות" כמו עדינות, חששנות וכו' קוראים לו "נקבה" ו"כוסית", כשאשה מראה תכונות "גבריות" כמו לעמוד על שלה אומרים עליה ש"יש לה ביצים", וזו מחמאה. כמו כן, הורים לתינוק נעלבים אוטומטית כשחושבים שהוא בת (ולכן בשום אופן לא ילבישו אותו בוורוד) ואם זה יקרה יותר מדי ישאלו מה לא בסדר, לעומת הורים לתינוקת, שכנראה ילבישו אותה בוורוד, אבל לא ייעלבו במיוחד אם יחשבו שהיא בן ובטח לא יהיו היסטריים לדאוג שהיא לא תיראה כמו בן (ברור שזו הכללה, אבל בגדול זה המצב). זה בדיוק כמו שגברים מפחדים שיחשבו עליהם שהם הומואים, אבל טרם נתקלתי באשה שחוששת שמא יחשבו שהיא לסבית. כי להיות הומו זה עלבון משום מה, להיות לסבית זה לא עלבון, כי רוב הסיכויים שגברים דווקא יתלהבו ממך אם את לסבית אבל יירתעו אם אתה הומו. למה? כי העולם בנוי על מה שגברים חושבים, אומרים ורוצים.

- מכירים את האמירה "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה מוצלחת"? אשתו הנאמנה כמובן. בגדול, אשה מצליחה זו אשה גברית. כך נתקלתי באנשים שצוחקים על הבעלים של פוליטיקאיות ("ציפו ליבנו") ושל נשות עסקים מצליחות. כי ברור שאשה מצליחה היא זו ש"לובשת את המכנסיים בבית" ("ללבוש את המכנסיים" זה משהו טוב, מסתבר), היא לא יכולה להיות נשית בשום צורה, היא דומיננטית והגבר שלה קטן ומי שומע עליו בכלל. וואלה, הוא בכלל לא גבר אמיתי, הוא ממש כמו אשה. וזה עלבון. כי אם הוא היה "גבר אמיתי", היינו מכירים אותו ולא אותה.


לאן אני רוצה להגיע? קל יותר להיות גבר בחברה שלנו. אנחנו חיים בחברה שוביניסטית ופטריארכלית. יש כמה יתרונות לנשים, שרובם הושגו בדיוק בגלל שמצפים מנשים לפחות. למשל:
- אנחנו משרתות רק שנתיים בצבא. בעבר זה היה אפילו פחות.
- גברים צריכים לשלם בדייט הראשון, להסיע אותנו הלוך חזור, להחזיק לנו את הדלת ולעזור לנו בכל עת שנצטרך. בקיצור, להיות ג'נטלמנים, ולפעמים זו עבודה קשה.
- מכיוון שאונס היא העבירה היחידה שאפשר להרשיע בה ללא הוכחה, אני יכולה להעליל על גבר תמים ולומר שאנס אותי, ואם אהיה מספיק עקבית ואשחק באופן מספיק מוצלח, הוא עלול להיכנס לכלא על לא עוול בכפו.
- כשאנחנו מתחילות לבכות, נוטים לרחם עלינו, לוותר לנו ולתת לנו כמעט כל מה שנבקש. כשגברים מתחילים לבכות, הם פתטיים עלובים.
- מותר לנו לגוון הרבה יותר בלבוש ובתחביבים.
- אנחנו חיות יותר זמן, אבל זה כבר לא עניין חברתי.

יש עוד כל מיני יתרונות, אבל הם די מינוריים, לפחות אלה שהצלחתי לחשוב עליהם.


כל השוביניסטים במסווה צועקים תמיד להתחיל מביטול כל היתרונות הנ"ל ורק אז יהיה שיוויון. אז לא, חבר'ה, שיוויון לא מתחיל מביטול היתרונות הבודדים שיש לנשים ורק אז השוואת הזכויות. ברגע שלנשים יהיו כל היתרונות שיש לגברים בחברה, אני אסכים להאריך את השירות הצבאי ולוותר לגברים על הדרישה לג'נטלמניות. כל עוד זה לא המצב, תיאלצו להתמודד ולהמשיך לשלם בדייט הראשון, ונעשה את ההצגה הרגילה: אני אוציא את הארנק ואתם תודיעו לי בתוקף שזה לא בא בחשבון ואתם משלמים. למה? כי זה היתרון שלי כאשה, מותר לי לצפות לזה. וזה אחד הדברים הבודדים שמותר לי לצפות להם. תחיו עם זה.


הערה: כל הנ"ל לא אומר שאשה שבוחרת להזמין דווקא סטייק פרגית בדייט הראשון, בידיעה שהגבר אמור לשלם, היא לא חוצפנית ונצלנית, שיהיה ברור. דייט ראשון - קפה וגלידה, לא יותר. על זה מצפים מהגברים לשלם. אז כן, שישלמו.


המסקנה הסופית שלי היא שאכן קשה יותר להיות אשה, מהרבה בחינות. ולמרות זאת לא הייתי מוכנה להתחלף ולהפוך לגבר בשום אופן. למה? כי בכל זאת יותר כיף להיות אשה, לדעתי. בהכללה גסה, אנחנו הרבה יותר רגישות, הרבה יותר שמות לב לפרטים, האינטליגנציה הרגשית שלנו הרבה יותר גבוהה ויש לנו הרבה יותר טאקט. האושר שלנו לא תלוי בהצלחה של מכבי תל אביב. אנחנו הרבה יותר טובות בשיחות נפש. שלא לדבר על זה שאני רואה ביכולת הביולוגית שלנו להרות וללדת ילדים יתרון (ברור שלא כולן רואות את זה כמוני), כי אנחנו אלה שנותנות חיים. ותוספת קטנה, שתי מילים: multiple orgasms.  =)