יום חמישי, 12 באפריל 2012

עקרון הרצף

קראתי את הספר הזה בשנה שעברה בעקבות המלצה באתר "באופן טבעי".

קצת לינקים לחומר בנושא:
עקרון הרצף - האתר הרשמי
עקרון הרצף - ויקיפדיה
עקרון הרצף - באופן טבעי

אנסה לתמצת כאן במה מדובר (הספר מומלץ כתמיד), ולהסביר מדוע הספר נגע בי כל כך. אם לא אדייק בפרטים, עמכם הסליחה, הספר אינו ברשותי. אשתדל ככל יכולתי לשמור על רוח הדברים, וזה בעצם העיקר.

קודם כל, התרגום העברי מטעה: על העטיפה כתוב "לגדל ילדים מאושרים", משמע מדובר בספר הדרכה להורים. אז ממש לא. הסופרת, ג'ין לידלוף, לא כתבה את הספר כאמא - היא עצמה כלל לא אמא - אלא כבת. היא מספרת שם על ילדותה ומפרשת אותה בעזרת הכלים החדשים שרכשה במחקר שלה.

אז במה עסק המחקר? לידלוף הצטרפה לחבורת איטלקים למסע ביערות ונצואלה, לחיפוש יהלומים. הם פגשו שם כמה שבטים אינדיאנים וחיו איתם במשך זמן מה, בעיקר עם שבט שנקרא שבט היקוואנה. לידלוף הוקסמה מאורחות חייהם של האינדיאנים וחזרה לשם עוד ארבע פעמים לתקופות ממושכות, כדי לבסס את המחקר, אם כי היא מעידה שלקח לה הרבה זמן לשים לב שיש בכלל מה לחקור, ולהגיע למסקנות (דיברנו על ראש סגור, נכון?).

לידלוף שמה לב להבדלים משמעותיים בין האינדיאנים לבין המערביים. ומה ההבדל? האינדיאנים היו מאושרים. הם באמת היו מאושרים, שמחים בחלקם ובעלי גישה חיובית לכל דבר. לדוגמא, היא מסבירה, האיטלקים היו שריריים וחסונים יותר מהאינדיאנים, אך בכל פעם שנאלצו לשאת משאות כבדים הם קיללו ורטנו, התרגזו כאשר המשא נפל, התרגזו כאשר מעדו, התעייפו מהר. האינדיאנים, לעומתם, נשאו את המשאות בלי תלונה אחת, כי אם להיפך: תוך כדי פטפוטים וצחוקים ביניהם, צחקו כאשר המשא נפל, צחקו כאשר החליקו בנחל ורגליהם נפצעו מהסלעים. הם לא בזבזו אף טיפת אנרגיה על להתעצבן מהסיטואציה, כי הם כלל לא העלו בדעתם שזו סיטואציה מעצבנת שלא היו רוצים להיות בה. ולכן לא היתה להם כל בעיה לסחוב את המשאות בקלות רבה מהאיטלקים החסונים.

עיקר הספר מתמקד בילדים. ילדי האינדיאנים שראתה לידלוף תמיד התנהגו יפה, תמיד צייתו בשמחה ובחיוך למבוגרים, מעולם לא התפרעו ולא השתוללו. התינוקות כמעט ולא בכו, אלא היו רגועים, שלווים ורפויים תמיד. לידלוף התמקדה בעיקר בילדים ובתינוקות, שכן לטענתה, היקוואנה חיים לפי הטבע, כפי שבני אדם אמורים לחיות, והם מגדלים את ילדיהם כפי שגודלו ילדים מאז ומתמיד. העולם המערבי המודרני הוא לא יותר מאשר פסיק באבולוציה, ואבות אבותינו חיו בדיוק כמו האינדיאנים: מאושרים, לפי עקרון הרצף. זה בטבע שלנו, להיות מאושרים. אנחנו במערב התרחקנו מזה מאוד (אתם מכירים אדם כלשהו שהוא באמת ובתמים מאושר?), אבל הרצף טבוע בכולנו אם נרצה ואם לא. בקריאת הספר אפשר להתחבר אליו קצת.

טוב, אז איך האינדיאנים מגדלים ילדים? הם מקשיבים לאינסטינקטים שלהם ומתבססים על הטבע. מה זה אומר?

האספקט הראשון, ואולי החשוב מכל, הוא הצורך של תינוק במגע אנושי. יש לזה מודעות כיום, אבל אין הבנה מספקת. לידלוף מסבירה שאצל האינדיאנים, כמו אצל אבות אבותינו, אי אפשר להניח תינוק בעריסה (מאיפה יביאו עריסה בכלל?) או על הקרקע בג'ונגל, כי הרי יטרפו או ירמסו אותו מהר מאוד. ולכן התינוק נישא על הידיים לכל אורך שלב חוסר האונים הראשוני. והתינוק מצפה לזה. תינוק שנולד לנו במערב אינו שונה כלל מתינוק שנולד לאינדיאנים, או מתינוק שנולד לפני 10,000 שנה: זה בדיוק אותו תינוק והוא מצפה לאותם דברים. הגישה היום היא: "אסור להרגיל אותו לידיים, הוא צריך ללמוד שאי אפשר תמיד להחזיק אותו." אלא שהתינוק לא יכול להבין את זה. הוא עוצב לפחד להיות לבדו, לפחד להיות מונח כאשר כולם מסתובבים סביבו, כי טבועה בו הידיעה שזה מסוכן (תינוק קטן כל כך לא יכול להבין שאין בסביבה נמרים וקרנפים...). לכן תינוק מצפה להיות על הידיים כל הזמן.
עניין הנשיאה גם לא ייחודי רק לנו. גם קופות נושאות את צאצאיהן שזה עתה נולדו עד שהם יכולים להסתובב בכוחות עצמם. גם אמא חתולה נשארת עם הגורים שלה במשך הימים הראשונים ולא זזה מהם. רק לאחר מספר ימים היא קמה והולכת להביא מזון, וגם אז חוזרת אליהם מיד. גם קנגורו תינוק נישא על אמו (קנגורו הוא בכלל מקרה קיצוני של חוסר אונים מוחלט בעת הלידה).
עד מתי? אחד הדברים החשובים שלמדתי מהספר, והצלחתי להזדהות איתם בקלות, הוא שברגע שמפסיקים לברוח מילד, הרבה יותר קל לו להשתחרר ולא להיות תלוי. בדיוק להיפך מהגישה המקובלת של "לפתח עצמאות מגיל צעיר כדי שלא יהיה תלוי בהורים" (מודה שהיום נשמע לי שלפתח "עצמאות" בתינוק זה דבילי. הוא תלוי בכם ממילא לאוכל ולניקיון, ממילא הוא לא יכול כרגע להיות באמת עצמאי, אז מאיפה הרעיון לתת לו לבכות עד ש"ילמד"?). תינוק שגודל על פי הרצף יודע שאמא שלו שם בשבילו, הוא יודע שהוא יכול לחזור לחיקה מתי שרק ירצה והיא לא תדחה אותו, ולכן אין לו שום בעיה לרדת לרצפה ולהתחיל לחקור את הסביבה. היא נמצאת תמיד בסביבה, והוא מוודא: יורד לרגע לרצפה ומיד חוזר אליה. יורד שוב, מתרחק קצת וחוזר. הוא רואה שהיא לא הולכת לשום מקום, שאינה דוחה אותו, ולכן אין לו שום בעיה להתרחק ולחקור וכך, רק כך, הוא מפתח ביטחון ועצמאות של ממש.
כאשר אנחנו דוחים את התינוק מעלינו, ולא נותנים לו את מה שהוא באמת רוצה, אמנם במציאות המודרנית הוא בדרך כלל לא נטרף על ידי נמר, אבל הוא מרגיש דחוי. ולא פלא, כי אנחנו באמת דוחים אותו. לא רוצים אותו עלינו, לא רוצים אותו איתנו כל הזמן. מה הפלא שהוא לא מרגיש רצוי? איך אפשר לפתח ביטחון עצמי כשאתה מרגיש שאמא שלך, בכבודה ובעצמה, לא רוצה אותך?

עוד דבר חשוב: בניגוד למה שמקובל לחשוב כששומעים על עקרון הרצף ועל נשיאת התינוק 24/7, אין הכוונה שאמא שלו צריכה להפסיק את כל עיסוקיה ולטפל אך ורק בו. ממש לא, למעשה בדיוק להיפך. התינוק מצטרף לחיים שלה, והיא לא צריכה וגם לא רוצה לשנות את אורחות חייה ואת כל מה שהיא מכירה ואוהבת בגלל שהוא שם. ברור שאף אמא, ולמעשה אף אדם, לא רוצה לבלות ימים שלמים אך ורק עם תינוק ולא לעשות כלום חוץ מלטפל בו. אפשר לצאת מהדעת ככה. גם האם צריכה חברה (ולא רק חברת תינוק) ותעסוקה בדיוק כמו אשה שאינה אם. ולכן האינדיאניות, לאחר שמתאוששות מהלידה, חוזרות לעבוד כרגיל עם שאר הנשים. התינוק על אמו כל הזמן, צמוד אליה, יונק מתי שרק רוצה, אבל היא לא מתרכזת בו אלא עוסקת בענייניה הרגילים, עובדת, מדברת וצוחקת עם חבריה. כמובן שהתינוק מקבל מדי פעם תשומת לב אישית, לא רק מאמו ומאביו אלא גם מהחברים לשבט, כולל הילדים. אבל באופן כללי, המסר הוא שהוא מצטרף לחיים שלהם וצריך ללמוד אותם, ולא הם אלה שצריכים לשנות פתאום הכל בגלל שהוא שם. ועם זאת הוא רצוי ואהוב ומקבלים אותו בדיוק כפי שהוא (קצת קשה להסביר את הנקודה הזאת בכמה משפטים - לכן אני באמת ממליצה לקרוא את הספר).
ואתם יודעים מה, זה מאוד הגיוני לי. ברור שאמא בחופשת לידה משתגעת כשהיא סגורה עם התינוק שבועות בבית, ומתה כבר לחזור לעבוד. ברור שילד לומד שהוא לא מרכז העולם כאשר משדרים לו שהוא באמת לא מרכז העולם - וזה לא אומר חלילה שהוא לא חשוב, כי מכבדים את רצונותיו וכל הצרכים המיידיים שלו מסופקים כמעט ללא דיחוי. לכן התינוקות האינדיאניים לא בוכים. איך ילד ילמד על העולם האמיתי אם לא יכיר אותו מיד כשהוא נולד?

יש עוד כמה אספקטים עיקריים, ביניהם לסמוך על כושר ההישרדות הטבעי של הילד, כלומר לא לרדוף אחריו ולשמור שלא ייפול ושלא יידקר מחפצים חדים וכו', אלא לתת לו ללמוד לבד. מדהים ומנוגד לכל תפיסת העולם שלנו ("תיזהרי! את תיפלי! תיזהרי! יש שם שפיץ! תיזהרי, זה חם!"), אבל זה קריטי, כי ברגע ששומרים על ילד מפני דברים שהוא יודע ומסוגל להיזהר מהם בעצמו, הוא מבין שהאחריות אינה עליו (ילדים הם יצורים סתגלתנים מאוד) ולכן באמת מפסיק להיזהר ועלול להיפגע. אספר בהזדמנות איך אני רואה שזה בא לידי ביטוי. בינתיים דוגמא: נניח שיושבים במעגל מסביב לאש ולידנו משחק חתלתול קטן. הוא קופץ מסביב ומתקרב לאש. ברור לכולנו שהוא לא הולך לזרוק את עצמו לתוך האש, נכון? אז למה זה לא ברור לנו אם במקומו זוחל שם תינוק? (אם זו לא דוגמא מספיק טובה, תשוו לקופיף. גם לגביו ברור לי לחלוטין שהוא לא קופץ לאש, ולכן אני מנסה בכל כוחי להשתחרר מהחשיבה המודרנית שאומרת שאם לא אחזיק את התינוק וארחיק אותו בכל הכוח מהאש, הוא יישרף. וזה לא קל.)

אחד האספקטים שהכי התחברתי אליהם באופן אישי היה הגישה שלפיה יש להאמין שהילד הוא טוב. אני מאמינה שהילד שלי הוא אדם טוב, מוצלח, מוכשר וחברותי, ולכן גם הוא מאמין שהוא כזה, רוצה להיות כזה וגם נהיה כזה. ואיך מראים לילד שמאמינים בו? לא מחמיאים לו בצורה המודרנית המוגזמת בכל פעם שהוא עושה משהו חברותי/חכם/נחמד. למשל, הילד צייר לאמא ציור? לא אומרים לו "וואו!!! איזה ציור מדהים!!! תודה רבה, ילד מקסים ומתוק שלי!!!" תוך התנפלות בחיבוקים ובנשיקות. לא, ההתלהבות הזו - לא רק שאינה מועילה לילד, להיפך, היא מעליבה. למה אתם מופתעים כל כך שהוא עשה משהו חברותי וחביב? אתם לא יודעים שהוא כזה? לא ברור לכם שהילד שלכם חברותי וחביב? בוודאי שהוא עושה מעשים חברותיים. כשמשדרים תדהמה ממעשים טובים, המסר לילד הוא שציפו ממנו שיעשה בדיוק להיפך. וכל מה שילד רוצה, כל ילד, הוא לנהוג לפי הציפיות של הוריו.
אז מובן שיש להתייחס ולא להתעלם חלילה: "תודה רבה, הציור יפה מאוד, בוא נתלה אותו וכו' וכו'". אבל בלי ההתלהבות והתדהמה המוגזמות.
התחברתי לגישה הזו באופן מאוד עמוק. כי כך בדיוק אני מרגישה. כל חיי התלהבו ממני ומדברים שעשיתי (ומניחה שלרוב הילדים עושים כך), תמיד ידעתי שזה מפריע לי ולא ידעתי להסביר למה. אז הנה באה לידלוף והסבירה לי למה. כי תמיד רציתי שלא יופתעו כשאני מצליחה במשהו, כי הרי מלכתחילה ציפו ממני שאצליח, כי ברור שאני מוכשרת וחכמה ויכולה להצליח, אז למה לא בעצם? כן רציתי שישבחו, שיתנו הכרה, אבל לא שיביעו תדהמה. אני זוכרת שהייתי מעמידה פנים שאני לא יודעת את התשובה, ואפילו טועה בכוונה, רק כדי לא לשמוע את המחמאות ההיסטריות האלו. לא ידעתי להסביר למה הן הפריעו לי, גם לא לעצמי, אבל אני זוכרת בבירור שכך עשיתי.


טוב, אומרים לי תמיד, נניח ששכנעת שיותר טוב ככה. אבל זה לא מתאים לחברה שלנו היום. איך בדיוק נושאים תינוק על הידיים כל הזמן? איך אפשר לעבוד ולהיפגש עם חברים כשהוא נמצא בסביבה? אנחנו כבר לא חיים בשבט... איך תעשי את כל זה?
אז לא אמרתי שאני מתכוונת לעשות את כל זה. בוודאי שאי אפשר ליישם הכל. אבל אני חושבת שחשוב מאוד לקחת את רוח הדברים. למדתי הרבה מהספר. גם אם אני לא יכולה לתת לילד שלי (הבהרה: אין לי ילד, וגם לא מסתמן אחד באופק) את כל מה שהוא מצפה לקבל לפי הרצף, לפחות אני מבינה מה היה אמור להיות. לפחות אני יודעת ממה לא להתעלם, אני מבינה למה קשה לו.
לידלוף אומרת שהדבר הכי מדהים הוא לראות איך אנחנו עוצמים עיניים כשזה נוגע לתינוקות שלנו, אבל מודעים לחלוטין לרצף כשזה נוגע לתינוקות של בעלי חיים. כמו בדוגמא עם האש למשל. כך, כשגור חתולים בוכה, ברור לנו לחלוטין שאמא שלו צריכה לגשת אליו ולא לתת לו לבכות עד לצרידות. בפועל עם התינוקות שלנו, אנחנו תומכים בקול רם ב"שיטת חמש הדקות". האבסורד המודרני.

ראיון מתורגם לעברית עם הסופרת - לטעמי חומר הקריאה המעניין ביותר מלבד הספר עצמו.

קצת תמונות של תינוקות, אי אפשר בלי זה. חתלתול, כלבלבים, קנגורו ג'ואי (אם כי לא כזה שזה עתה נולד), וכמובן תינוק אנושי.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה