יום ראשון, 29 באפריל 2012

בעולם השוביניזם


האם ידעתם שעד שנת 1978 בעל שאנס את אשתו קיבל "פטור" מעונש בישראל? זה לא מפתיע לאור השוביניזם הקלאסי, לפיו אשה חייבת לקיים יחסים עם בעלה. כי בשביל מה הוא התחתן איתה, אם לא כדי לקבל סקס מתי שרק בא לו בלי להתאמץ?


לא מזמן קראתי בפורום על מישהי שסיפרה כי יש לה תינוק בן שמונה חודשים, ומאז הלידה לא "בא" לה לקיים יחסים. בעלה ניסה ליזום כמה פעמים, היא סירבה, ובשלב מסוים הוא ויתר - והם הפסיקו לדבר על הנושא. הוא, כנראה מתוך ייאוש כי ידע שייתקל בסירוב, והיא - כי היה לה יותר נוח ככה, כשהוא לא מבקש והיא לא צריכה לומר לא.

הסיבה שהיא כתבה בפורום היתה שהיא תפסה את בעלה מנסה לקבוע פגישה עם האקסית שלו בפייסבוק.

אני מספרת על זה לא בגלל הסיפור, אלא בגלל התגובות שהיא קיבלה. שלל תגובות מגעילות ומזעזעות, דווקא בעיקר מנשים, בסגנון הבא: "למה ציפית? מה בדיוק הוא אמור לעשות? את הבאת אותו לזה, מה שאת עשית זה לא פחות גרוע", וכו' וכו'.

הבחילה שהתגובות גרמו לי היתה איומה. כל כך עצוב לקרוא על נשים שההערכה העצמית שלהן נמוכה עד כדי כך.

כל כך עצוב לקרוא על נשים שחושבות שהן חייבות לקיים יחסי מין עם הבעל, גם אם הן לא רוצות. יקיריי, אין חוכמות: לקיים יחסי מין נגד רצונך זה שווה ערך לאונס. אף אחד, בשום סיטואציה, בשום מקרה, לא חייב לקיים יחסי מין עם אף אחד אם הוא לא מעוניין, לא משנה מה ולמה ואיך וכמה. מי שעושה את זה בכל זאת, סימן שההערכה העצמית שלו ברצפה, וזה בדיוק מה שהשוביניזם רוצה לכפות על הנשים להרגיש, כי מבחינתו זה מה שהן שוות. זה נורא ואיום לקיים יחסי מין כשאתה לא מעוניין לעשות את זה, ואין לאף אחד זכות לדרוש דבר כזה.

ההערכה העצמית של נשים כאלה אפילו יותר נמוכה מהרצפה, כי לא רק שהן חושבות שהן חייבות לקיים יחסים נגד רצונן, הן גם חושבות שאם הן לא עושות את זה, מגיע להן שהבעל יבגוד בהן. אז ממש לא: יש מרחק מאוד גדול בין תסכול מיני לבין בגידה, לא כל מי שמתוסכל מינית הולך לבגוד, והמעילה באמון היא הרבה יותר גדולה במקרה של בעל בוגד לעומת אשה שמסרבת לקיים יחסים. ללכת מאחורי הגב ולקיים יחסים עם מישהו מחוץ לנישואים, זה דבר נמוך ושפל לעשות ואין לזה כל הצדקה - זה בכלל לא משנה מה קורה בחדר המיטות בבית.

אין לי כוונה להיתמם. שיהיה ברור: אני בהחלט מבינה שהבעל עמד פה במצב בעייתי. אין בכלל ספק שמערכת יחסים זוגית שאינה כוללת יחסי מין לאורך זמן היא לא בריאה, ושאי אפשר לצפות ממנו פשוט להתנזר ממין לשארית חייו. לפני שאסביר מה הוא כן היה צריך לעשות, הנה שאלה: נניח שגבר מספר שאין לו חשק לקיים יחסי מין לאורך זמן, מה הייתם מציעים לו לעשות? ואם הוא אומר שאשתו בוגדת בו בגלל זה, אז אין מה להאשים אותה בעצם, כי הוא הביא אותה לזה? (מעניין אותי אם גבר כזה יקבל תגובות באותו הסגנון. משום מה נראה לי שלא.)

אז מה אמור לעשות בעל שאשתו לא רוצה לקיים איתו יחסים והוא מתוסכל בגלל זה? בדיוק מה שהייתי מציעה לאשה לעשות באותו מצב: לדבר על זה (די ברור שבמקרה המתואר בפורום, התקשורת בין הבעל לאשתו לא ממש קיימת). לשאול מה היא חושבת ומה היא מציעה. אולי לנסות להיות רומנטי, לנסות לעורר בה חשק, לשאול אותה מה היא היתה רוצה לעשות במיטה, לנסות לגוון, לנסות טיפול זוגי/מיני. בהחלט הייתי מצדיקה גבר שהיה מציע את כל זה וגם מציב אולטימטום: "בואי ננסה את פתרונות א' ב' ג' ד', כי אני לא יכול להמשיך ככה." ואם כלו כל הקיצין, ולאורך זמן, אחרי שהכל נוסה, שום דבר לא עובד והיא פשוט לא מעוניינת - זו סיבה מאוד טובה להתגרש, לדעתי.

אבל לבגוד? מכוער ועלוב. חבל מאוד שיש נשים שחושבות שזה מגיע להן, ושהן לא שוות יותר מזה.

יום שבת, 28 באפריל 2012

מצעד השרמוטות


אני חייבת להודות: בניגוד לרוב הנשים שאני מכירה, אני שונאת לקנות בגדים. עם זאת, אני דווקא אוהבת להתלבש יפה, וזה גם חשוב לי. אני אוהבת חצאיות מיני, אוהבת גופיות ומחשופים, ואני עוד זוכרת איך לפני שנים חולצות בטן היו באופנה, וגם אותן אהבתי.

עם זאת, מכיוון שרוב האנשים שאני מכירה כנראה לא יאשימו אותי בפרובוקטיביות, אני מרשה לעצמי להתבטא בישירות ולומר:

אין שום קשר ישיר בין לבושה של האשה שבה אתם בוהים לבין הרצון שלה בסקס.


אין טעם להתחסד: אשה שלובשת בגדים חשופים, בהחלט לובשת אותם כי היא מרגישה שהם הופכים אותה למושכת יותר, והיא רוצה שיסתכלו על הרגליים ועל המחשוף שלה. מי שרוצה להסתיר משהו דואגת להסתיר אותו. ולמרות כל זאת, לבוש חשוף לא הופך אשה לנימפומנית.

מלבד זאת, בכל רגע ורגע שמורה לאשה, ואין זה משנה עד כמה הלבוש שלה חושפני, לסרב לכל גבר שהוא, לכל הצעה שהיא. גם אם היא הסכימה לעלות לדירה שלו בפגישה הראשונה ("מה היא חשבה שיקרה שם?"), גם אם היא הסכימה להתמזמז איתו בשירותים של הפאב ("היא הדליקה אותו יותר מדי!") וגם אם היא הסכימה להיכנס איתו למקלחת (!) - מותר לה לסרב לקיים יחסים, וכל מי שממשיך הלאה למרות שהיא אמרה לא - הוא מניאק מטריד, ואם הוא גם מקיים איתה יחסים בסופו של דבר - הוא אנס במלוא מובן המילה.

 ובנוסף לכך, "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" כשאשה אומרת "לא", היא מתכוונת ל"לא". הגיע הזמן להפנים.

בטח יהיו כמה קוראים שיהנהנו ויגידו: "אבל כל זה מובן מאליו." אם זה באמת היה כל כך מובן מאליו, לא היינו צריכים פסק דין לפיו גבר המסרב להפסיק אקט מיני שהתחיל בהסכמה הוא אנס.

אין לי בעיה עם גבר שמתחיל עם אשה שמוצאת חן בעיניו, כל עוד הוא עושה זאת בצורה תרבותית (אין טעם להיתמם, אתם יכולים לתאר לעצמכם דרך לא-תרבותית להתחיל עם מישהי וסביר להניח שכבר נתקלתם בה). אין לי בעיה עם גבר שרוצה לקיים יחסים מזדמנים (כלומר, אין לי בעיה תיאורטית, למרות שבחיים לא הייתי מתחברת לאדם כזה), מה שנקרא "סטוץ", אז הוא מנסה את מזלו עם האשה שלבושה בצורה הכי פרובוקטיבית שהוא רואה מסביבו. אבל ברגע שהיא אומרת לא, וזה בכלל לא משנה באיזו סיטואציה, הוא חייב להפסיק ומיד, כי ברגע שהוא ממשיך, כאמור - זו כבר הטרדה מינית. לאף גבר אין רשות להניח יד על אשה ללא הסכמתה, וברגע שהיא מבקשת להפסיק - הוא חייב להפסיק!

זו מטרתו של "מצעד השרמוטות" בחיפה ובתל אביב, להעביר את המסר: אני אתלבש איך שבא לי, ואין לך זכות להטריד אותי בגלל זה.

יום שלישי, 17 באפריל 2012

אשת חיל מי ימצא?

לאחרונה שמעתי ילד שאומר על אמו: "היא לא עשתה כלום בחיים שלה".

מדובר בעקרת בית, שלא עבדה מאז לידת הבן הבכור, לפני שלושה עשורים. אחריו נולדו עוד שלושה. בעלה עובד כל השנים, והיא אחראית על הבית (שוביניזם מסורתי). מכיוון שהיא אמא של חברה, הייתי בביתם כמה פעמים, והגבר הזה באמת לא עושה כלום בבית. שנים שהוא מגיע הביתה כמו לבית מלון ואוכל כמו במסעדה: האוכל מוגש לו, הוא לא מפנה אחריו וכו'. האשה אכן עשתה תמיד הכל לבד.

אז האם ניתן לומר על אשה כזאת שהיא "לא עשתה כלום בחיים שלה"? בואו נדון בזה קצת.

מה זה "לעשות משהו בחיים"? אם לא עבדתי, זה נקרא שלא עשיתי כלום בחיים? אולי רק אם לא עבדתי במסגרת מסודרת? כי הרי אי אפשר לומר על האשה הזו שלא עבדה בחייה, שכן עבודות הבית הן בהחלט עבודות, וכשמצרפים אליהן גידול ילדים, זה בהחלט מספיק למשרה מלאה.

תחזוקת בית כוללת בישולים (לשישה אנשים במקרה הזה, ואם באים אורחים - ליותר), ניקיונות, סידור הבית, קניות, כביסות וגיהוצים (לשישה אנשים), אחריות להיות בבית אם צריך להגיע טכנאי לדוגמא...

גידול ילדים מינקות כולל המון דברים שקשה לי לפרט אותם (פשוט כי אני הרבה פחות בקיאה בזה), אבל אנסה: אוכל, חיתולים (היא לא קראה את הפוסט שלי בנושא חיתולים), אמבטיות, פעילויות, השגחה מתמדת וגם חינוך.

די קשה לדאוג לכל הדברים האלה במקביל, הייתי אומרת. למעשה - זה יותר ממשרה מלאה. גבר כזה עובד בשעות מוגדרות. מגיע הביתה ובזה נגמר יום העבודה שלו: הוא לא עובד יותר עד שמתחיל יום עבודה חדש. עקרת בית, לעומת זאת, עובדת כל הזמן. יום העבודה שלה לעולם אינו נגמר, היא אחראית על הכל בבית מבוקר עד ערב, כולל סופי שבוע וחגים. אין לה חופשות. בכל פעם שמגיעים אורחים היא אחראית על כל ההכנות, על האירוח עצמו ועל הסידור שאחר כך.

איך אפשר לומר שהיא "לא עשתה כלום בחיים שלה"?

נניח שאשה אינה עובדת, אלא נשארת בבית וכותבת כל היום. למעשה היא עוסקת בכתיבה יוצרת, כותבת שירים וסיפורים ויכולה לפרסם אותם. בפועל היא בוחרת שלא לפרסם. אז האם יגידו עליה שהיא "לא עשתה כלום בחיים שלה"? אני בספק, סביר להניח שיגידו שהיא מימשה את עצמה באמצעות הכתיבה. בסדר, אז האשה שאני מדברת עליה מממשת את עצמה באמצעות המשפחה שלה. למה זה לא נחשב?

ובכלל, אני חייבת להתקומם לרגע: מה בדיוק הגבר הזה עשה בחיים שלו? במה הוא טוב ממנה? אין ספק שהוא עבד הרבה, וגם עבד קשה, אבל מי בדיוק רשאי לקבוע איזו עבודה יותר קשה? מי רשאי לקבוע שהעבודה שלו יותר "נחשבת" משלה רק בגלל שהוא מרוויח כסף והיא עושה הכל בחינם? היא טיפלה בשישה אנשים (כולל היא עצמה) במשך שנים. על עבודות כאלה יש הרבה אנשים שמרוויחים כסף (אתם יודעים כמה עולה מטפלת?). במי הוא טיפל בחייו? על מי הוא לקח אחריות? הוא היה אחראי על פרנסת המשפחה (אחריות גדולה ללא ספק). והיא? אחריות על הבית ואחריות על הילדים זו לא אחריות? למה העיניים מופנות לבעלה בהערכה על כך שהוא "עבד והרוויח כסף ואיפשר לה לא לעבוד"? למה לא מגיעה לה הערכה על כך שבזכותה בעלה יכול היה לעבוד "בראש שקט" ולדעת שהבית והילדים (שלו! הילדים הם שלו לא פחות משהם שלה!) בידיים טובות?

והדבר הכי מקומם, למעשה, הוא שחוסר ההערכה הזה מגיע מהילד שלה בסופו של דבר. אני לא מכירה את הדינמיקה המשפחתית מספיק כדי לדעת מאיפה בדיוק זה נובע, אבל אני חושבת שלומר על אמא ש"לא עשתה כלום בחייה" זה דבר נורא ואיום. אז הנה דבר אחד שהאשה הזו לא עשתה בחייה: היא לא לימדה את ילדיה להתייחס אליה בכבוד הראוי.

יום שני, 16 באפריל 2012

ברית מילה - לשחות נגד הזרם


כמו שכתבתי בעבר, אני שונאת התחסדות. מדברת ישר ולעניין. אז הנה העניין: אני נגד ברית מילה.

<שוק והלם>

כן, אני מסכימה, זה מוזר. זה הזוי. זה שובר את כל המוסכמות. זה הכי לא פוליטיקלי קורקט. אבל אם יש לכם ראש פתוח, אני חושבת שתיהנו לקרוא את הפוסט הזה בכל זאת, גם אם לא תסכימו איתי. אני מבהירה שאין לי פה מטרה לשכנע מישהו, אלא פשוט להסביר איך הגעתי לצורת החשיבה הזו.

אני מזהירה מראש שזה פוסט ארוך במיוחד, והסיבה היא שהייתי זקוקה להרבה זמן, ולהרבה מאוד קריאה בנושא, כדי להשתכנע. אז אני מסכמת פה את (רוב) מה שידוע לי בנושא, ולאחר כל כך הרבה זמן, זה לא מעט.

אני בדיוק כמו כולם. תמיד ידעתי שברית מילה זה משהו שעושים לתינוק כשהוא קטן, הוא לא זוכר את זה, זה לא כואב לו (או מקסימום כואב שנייה וזהו), רק מורידים לו קצת מהקצה, אם עושים בגיל מבוגר זה כבר ניתוח רציני עם זמן החלמה ארוך, לעורלה אין באמת תפקיד והסרתה מונעת מחלות מין, ובראשן איידס. כמו כולם הרגשתי גאווה במסורת היהודית כאשר שמעתי שלא רק שברית מילה מונעת מחלות מין, אלא שהתגלה שבגיל שמונה ימים רמות הוויטמין K מגיעות לשיא אצל התינוק ולכן קרישת הדם הכי מוצלחת, ומדהים איך שאבותינו ידעו למול בגיל הזה בדיוק. כמה נאורה ומוצלחת היא היהדות. אילו גאונים היו אבות אבותינו וכמה מזל יש לנו שזכינו להמשיך את דרכם.

כמו כולם, זה מה שידעתי כל חיי והאמנתי בכך בכל לבי בלי לטרוח לבדוק אם משהו מזה בכלל נכון, מלבד כתבה ב-ynet פה ושם שכמובן טענה שהתגלה שברית מילה מונעת עוד איזו מחלה שלא ידעו שהיא מונעת.

כמו כולם, שמעתי לראשונה על מילת נשים והזדעזעתי עמוקות. שמעתי מישהו מעיר בחצי פה שאצלנו הרי עושים מילת גברים, אבל כמו כולם התקוממתי ואמרתי בכעס שזה בכלל לא אותו הדבר. איך אפשר להשוות, הרי מילת גברים זה דבר נאור, חשוב ובריא ומילת נשים זה ברברי, מזיק ואכזרי וגם הרבה יותר כואב.

פעם, כנראה בתיכון, עלה בי עניין קלוש וקראתי בוויקיפדיה מה בעצם עושים לתינוק בברית המילה. התיאור אכן היה מזעזע ובהחלט אמרתי שזה ברברי. ויקיפדיה אז כנראה היתה פחות דתית מהיום, כי אני זוכרת בפירוש שהיה כתוב שם שלמרות השמועות שזה לא כואב, על פי מחקרים שניתחו את הבעות הפנים ובדקו שחרור משככי כאבים במוח, התינוק סובל מצוקה קשה בעת הברית. כרגע המשפט הזה לא קיים שם משום מה.

ולמרות זאת לא עלה בדעתי כלל שאפשר, אולי, לא למול את התינוק. מה זה לא למול אותו? טוב, אז אולי זה ברברי, אולי זה באמת כואב, אבל איך אפשר להשוות את זה ליתרונות של המילה - הוא שוכח תוך שנייה, זה מונע מחלות מין, ובכלל כולם עושים את זה ובגן/יסודי/חטיבה/תיכון/צבא כולם יצביעו על ילד כזה באצבע ויצחקו עליו כי הוא לא נימול. הרי זה מובן מאליו.

כשבכל זאת יצא לי לקרוא על הנושא פה ושם, היה לי ברור שברית מילה עושים רק אצל רופא ולא אצל מוהל. הנימוקים בעד מוהל הם שיש לו הרבה יותר ניסיון. מצד שני, רופא יכול ורשאי לתת זריקת הרדמה מקומית. אמנם מפחיד לתת חומר הרדמה לתינוק כזה קטן, אבל אם זה אכן כל כך כואב אז זה רק הומני. ובכל זאת מדובר בניתוח שיכול להסתבך, אז עדיף מישהו עם ידע רפואי.

מאוחר יותר נפל לי האסימון שאת רוב החיתוכים האלה בגופם של תינוקות מבצעים בעצם במסיבות. ככה עשו תמיד במשפחה שלי למשל. מסיבה גדולה ביום השמיני, חותכים לתינוק מול כולם, התינוק צורח וכולם צוהלים משמחה ואוכלים בורקסים. כשהבנתי שבעצם מדובר במשהו קצת יותר רציני משריטה, ושהאמא בוכה והיסטרית לכל אורך התהליך, החלטתי שאני לתינוק שלי לא עושה ברית במסיבה. לא ארשה שיצהלו ככה מסביבו כשהוא כואב ובוכה כאילו קרה משהו משמח, עוד תינוק הצטרף ליהדות. זה בכלל לא משמח. הרי אני אבכה יותר ממנו כשהוא יבכה. רוצים אירוע? לא בברית. ועדיין לא עלה בדעתי בכלל שאפשר לא לעשות ברית, בעצם.

בשנה שעברה נפל לידי גיליון "זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות. היתה שם כתבה על כמה אמהות שלא מלו את הבנים שלהן. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לרעיון. הופתעתי מאוד וקראתי את הכתבה. הן אמרו כל מיני דברים בסגנון "פעם האמינו והיום כבר לא", "לא ראיתי סיבה להכאיב לילד שלי", "בכל כיתה ובכל מחזור גן יש היום לפחות ילד אחד שלם" וכו'. לא התלהבתי בכלל מהכתבה ופסלתי את הרעיון מכל וכל. סתם חבורה של פסיכיות. איזה מין רעיון זה, לא למול את הילד, מה זה השטויות האלה?

לאחר מכן נתקלתי באתר "באופן טבעי", כפי שסיפרתי כבר. אחד המדורים בו, שמופיע כבר בעמוד הראשי, נקרא "בלי ברית מילה". אהה, אמרתי, אז פה הפסיכים האלה מתכתבים ביניהם. טוב, אני לא אקרא על זה. יש מספיק מה לקרוא באתר.

אחרי שחרשתי את האתר, ומדור "בלי ברית מילה" הפך למדור הגדול היחיד שטרם הצצתי בו, גברה עליי סקרנותי. טוב, אמרתי, אז אקרא מה יש להם לומר, למרות שברור שבנושא הזה הם לא יצליחו לשכנע אותי.

אז קראתי. למי שסקרן לקרוא גם, הנה לינק: מדור בלי ברית מילה - באופן טבעי

מכל הנושאים שבהם דעתי השתנתה מן הקצה אל הקצה, אני מודה שכאן לקח לי הכי הרבה זמן להשתכנע. קראתי עוד ועוד דעות, עוד ועוד ויכוחים ודיונים, עוד ועוד עובדות רפואיות, חיפשתי המון חומר באינטרנט ובדקתי את כל המיתוסים שהכרתי. קשה לראות את כל המיתוסים מתנפצים מול עיניך. קשה, אבל הכרחי. סוף סוף הגעתי למסקנה הזו.

אז לטובת מי שהגיע עד כאן, אסביר כמה נקודות (וזה הולך להיות ארוך):

לכל מי שעדיין יש לו ספק - מדובר בניתוח לכל דבר. זה הרבה יותר משריטה, מצביטה או מחיתוך של רקמה מתה. על ההורים מוטלת אחריות לדעת בדיוק מה קורה בתהליך המילה, כמו שאם הילד זקוק לניתוח שקדים או לניתוח לייזר לעיניים ההורים חייבים לחפש חומר ולדעת במה מדובר. האחריות היא על ההורים, ועליהם בלבד.

אחד הדברים שלמדתי הוא שכאשר מעיזים לשאול שאלות, לא תמיד אוהבים את התשובות. בכל זאת אסביר פה את תהליך המילה, ולמרות שהוא לא נעים ולא סימפטי - התינוק לומד אותו על בשרו, המינימום שההורים יכולים לעשות הוא לדעת מה בדיוק קורה שם.

סירבתי לצפות בסרטוני ברית מילה, למרות שיש המון. אבל בתיאורים אני דווקא בקיאה. הנה מה שקורה שם:

המילה מורכבת משלושה חלקים: הפרדה, מילה ופריעה.

הפרדה: העורלה היא בעצם שכבת עור העוטפת את איבר המין של הגבר. אצל תינוקות ופעוטות העורלה צמודה לאיבר כמו שהציפורן צמודה לאצבע. בסביבות גיל שש היא נפרדת מהאיבר. לכן אצל תינוקות יש להפריד בין העורלה לבין האיבר לפני שאפשר לחתוך משהו. לצורך כך המוהל מכניס מקל ממתכת מתחת לעורלה ומפריד בינה לבין העטרה. זה השלב הראשון והוא כואב (אם כי זה כלום לעומת מה שעומד לבוא).

מילה: חיתוך העורלה בסכין. כואב. מאוד. בדיוק כמו שתקחו סכין ותורידו לעצמכם את קצה האצבע.

פריעה: לאחר חיתוך העורלה נשאר עוד קרום דק של העורלה, החלק הפנימי שלה, על פני העטרה. בשלב זה מקלפים את הקרום הזה מעל העטרה וחושפים אותה לגמרי. זה השלב הכואב ביותר, בדיוק כמו שתקלפו ותורידו מעצמכם את העור כדי לחשוף את הבשר.

עכשיו נשארת העטרה חשופה ומדממת. בשלב זה יש לעצור את הדם.

מה ההבדל בין רופא מוהל לבין מוהל שאינו רופא?
1. לרופא מותר להרדים - אם כי לא כל הרופאים עושים זאת, ולעיתים יש לבקש באופן מיוחד.
2. רוב המוהלים אינם משתמשים בכפפות.
3. רוב המוהלים מבצעים את שלב הפריעה בעזרת הציפורן, וזה הרבה יותר כואב וגם הרבה יותר מזהם (תארו לכם שמקלפים לכם את העור עם סכין. עכשיו תארו לכם שעושים את זה עם ציפורניים).
4. לרופא יש הכשרה רפואית ולכן הוא יכול להתמודד עם מקרה חירום, אם קורה, ויודע לזהות סיבוכים.
5. מוהלים מסורתיים במיוחד עדיין עוצרים את הדימום באמצעות מציצה (אני נחרדתי לשמוע ולראות תמונות כהוכחות): הם מצמידים את הפה לאיבר המין ומוצצים את הדם (המתקדמים ביניהם עושים זאת בקשית). רופאים לא עושים את זה. לכן יש לא מעט מקרים של תינוקות שנדבקו בהרפס ממוהלים. הנה כמה דוגמאות: דוגמא 1 דוגמא 2 דוגמא 3 דוגמא 4


עכשיו בואו נסכים על כמה עניינים שבלעדיהם אי אפשר להמשיך:
1. טובת הילד היא הפקטור היחיד שצריך לעניין אותנו כאשר אנחנו דנים בשאלה האם כן או לא לעשות לו ברית מילה.
2.  אף אחד מאתנו לא היה מסכים בשום פנים ואופן שיבוצע בו ניתוח - ולאור האמור לעיל, אני מקווה שברור לכולם שמדובר בניתוח - על ידי אדם שאין לו הכשרה רפואית, שלא בבית חולים או לפחות במרפאה, ללא הרדמה, באיברי המין, ללא כפפות, עם ציפורניים ומציצה בפה של הדם.

יפה, נעבור הלאה.

אם אף אחד מאתנו לא היה מסכים שדבר כזה יבוצע בו - למה אנחנו עושים את זה לתינוקות שלנו? תינוק בן שמונה ימים לא יכול להביע את התנגדותו (מלבד לבעוט ולצרוח, ומזה כולם מתעלמים "כי תינוקות תמיד בוכים"). תינוק הוא גם הרבה יותר חשוף ורגיש מאתנו לזיהומים אפשריים. איך אפשר לתת לאדם שאין לו טיפת הכשרה רפואית לעשות דבר כזה לתינוק?

אני מקווה שעל זה כולנו מסכימים: מה שלא היית מסכים שיתבצע בך, אל תעשה לתינוק שלך.

לכל הדואגים לעניין הטקס, יש בהחלט לא מעט רופאים שעושים גם טקס דתי עם ברכות לפי ההלכה.


"טוב," אומרים לי אנשים כשאני מגיעה לשלב הזה. "מסכימים שאם עושים אז אצל רופא ובהרדמה. אבל מה פתאום לא לעשות?!" כאן מגיעים אלף נימוקים שהם מיתוסים - ולא יותר מזה - בעניין יתרונות המילה. אעבור אחד אחד על כל המיתוסים האלה, ואנפץ את כולם. המיתוס היחיד, כנראה, שלא אצליח לנפץ, הוא הדתי: "אלוהים אמר לעשות את זה!" יש לי גם הרבה מה לומר בעניין הזה, וארחיב בהמשך, אך כרגע רק אומר שמי שקרא את הפוסט שלי ששמו "יהדות ואמונה", יודע שאלוהים שלי לא ציווה עליי לחתוך את איבר המין של הילד שלי.

ועוד עניין: האם אתם לא רואים את האבסורד בכך שכל החילונים הכי אתיאיסטים, הכי אנטי-דתיים, אלה שאוכלים חזיר ושרימפס בשמנת ומצטערים שאי אפשר לעשות מנגל ביום כיפור - המצווה היחידה למעשה שהם באמת מקיימים בקנאות משיחית ממש היא מצוות ברית המילה? לא נראה לכם מטורף שעל עצמם הם לא מטילים שום מגבלות, כי אם להיפך - חוקי המדינה שכופים עליהם משהו דתי הרבה פחות רציני מברית מילה רק מכעיסים אותם, ועם זאת אין להם בעיה לבצע דווקא את המצווה הכי מכאיבה והכי קשה, ולא בעצמם חלילה - אלא בתינוק שהוא חסר אונים לגמרי, שאינו יכול לומר לא?

שימו לב שבכל פעם שמנסים להפריך משהו, מיד קופץ המשפט המוכר: "אבל זה מה שכולם אומרים!" טוב, אז כולם אומרים בולשיט. בוקר טוב, מטרת הבלוג הושגה.


מיתוסים דתיים:

1. מי שלא נימול הוא לא יהודי: לא נכון. יהודי הוא מי שאמו יהודיה ואין כל קשר למילה. גם ערל (ולהלן "שלם") הוא יהודי לכל דבר ועניין. כן חלה עליו המצווה למול את עצמו, ואם לא עושה כך - דינו כרת (אני למדתי בתיכון שמדובר במוות מידי שמים, אך יש עוד פירושים לכרת, ביניהם מוות כאדם ערירי או היעדר הנפש מן העולם הבא). מלבד זאת חלות עליו כל המצוות הרגילות, עליו להניח תפילין וכו' וכו'. מקור

2. ברית המילה מייחדת/מאחדת את יהודי העולם מאז ומתמיד: לא נכון ולא נכון (זו לא חזרה, אלא פשוט שני הדברים שנאמרים כאן אינם נכונים, אז נעבור אחד אחד). ברית המילה איננה מייחדת את היהודים. 30% מהגברים בעולם הם נימולים; פחות מאחוז אחד הם יהודים. גם המוסלמים הם נימולים, כמעט כולם. רבים מאוד מהגויים האחרים נימולים גם כן, משום שלאורך שנים רבות היתה מקובלת הסברה שמילה מועילה לבריאות - ארחיב בהמשך. בקיצור, ברור שאם 30% מגברי העולם נימולים, זה ממש לא משהו שמייחד ספציפית את היהדות. מקור לעניין ה-30%
אם לא ניתן להבחין בין יהודי לבין לא-יהודי על פי עניין המילה (שהרי שני שלישים מהנימולים הם בכלל מוסלמים), ונוסיף לעניין את העובדה שלא כל היהודים נימולים ותמיד זה היה כך (אלמלא כן, מדוע היה צורך ב"דין ערל"?), ברור שזה לא מה שמאחד את כולנו.
זה גם לא היה מאז ומתמיד. ברית המילה כפי שהיא מקובלת כיום התחילה רק בתקופה ההלניסטית. לפני כן היה מקובל רק עניין המילה, כלומר חיתוך העורלה, ללא פריעה. מה שהיו עושים זה למשוך את העורלה עד שתעבור את קצה האיבר ולחתוך את כל מה שעבר, כך שלמעשה היתה עוד נשארת עורלה. הצורה המקובלת כיום, החמורה יותר, הונהגה כדי למנוע את המצב שבו גברים יהודים היו מושכים את העורלה למטה כדי להתחזות לגויים. אז חלילה שאף אחד לא יוכל לעשות את עצמו גוי. מקור 1 מקור 2 . לכל הטוענים ש"אלוהים אמר לעשות ברית מילה" - האם אלוהים שינה את דעתו בתקופת החשמונאים?
ובכלל, אין שום הוכחות היסטוריות שמקור המנהג הוא יהודי. מילה היתה מקובלת עוד במצרים העתיקה (זוכרים שהסתובבנו שם פעם?) ובבדיקת מומיות מצריות התגלה שחלקן נימולו. אם כן, יש סיכוי לא קטן שלקחנו את זה מהם דווקא ולא להיפך. השאלה היא במה בוחרים להאמין. מקור - שימו לב לתמונות

ולכל מי שעדיין מתעקש על עניין היהדות, אני ממליצה על המאמר המצוין הבא.

מיתוסים בריאותיים:

3. זו סתם חתיכת עור מיותרת, כמו תוספתן: הנה ה-טעות המרכזית. שמעתי כבר כמה פעמים את הטענה: "זה לא שאין לנו איברים בלי תפקיד בגוף, קחי למשל את התוספתן." אופס, לתוספתן דווקא יש תפקיד.
"טוב נו, אבל לעורלה אין!" אז זהו, שיש. העורלה, כאמור, היא שכבת עור כפולה העוטפת את איבר המין. היא קיימת בכל היונקים ויש לה שני תפקידים עיקריים:

א. הגנה על האיבר: העטרה, כלומר קצה האיבר, אמורה להיות חלק רגיש ורטוב בגוף שלנו, בדומה לשפתיים. העורלה שומרת עליה במצב כזה. כאשר מסירים את העורלה, העטרה מתחככת כל הזמן בחיתול ואחר כך בתחתונים ומאבדת הרבה מרגישותה (השוו לכפות רגליים של אנשים שרגילים ללכת יחפים, כמו הבדואים). העורלה גם מייצרת את הסמגמה - הפרשה שמצטברת מתחתיה, ודומה להפרשה באיבר מין של אשה. תפקידיה לשמש כחומר סיכה, לשמור על לחות העטרה ועל ניקיון האיזור. יש עוד מיתוס לפיו העורלה היא כר להצטברות חיידקים - יש בזה מן האמת, משום שאם לא דואגים להיגיינה כללית של האיזור (בעזרת אמצעים נדירים כמו מים וסבון) אכן מצטברים שם חיידקים ויכול להיווצר ריח לא נעים. שוב, בדיוק כמו אצל בנות.

ב. תרומה להנאה ביחסי המין: לא אטרח להביא מחקרים, שכן על כל מחקר שאומר שלא-נימולים נהנים יותר יש מחקר שאומר שההנאה זהה. אסביר רק הסבר אנטומי שכל אדם עם היגיון יכול להבין: ראשית, העורלה מכילה המון המון כלי דם ועצבים. מה יכול להיות תפקידם באיבר כזה? ברור שהם לא שם לצורך רבייה, כי אפשר להתרבות גם בלי עורלה כפי שהמוסלמים מוכיחים יפה מאוד. אם כן, מה מטרתם? די ברור שהם שם לצורך הנאה מינית. הלאה: בעת קיום יחסים, העורלה נצמדת לנרתיק האשה מבפנים וכמעט ולא זזה. איבר המין עצמו זז בתוך העורלה, והסיפוק המיני נגרם כתוצאה מהפרשי לחץ ולא מחיכוך. לכן אין כמעט חשיבות לכמות חומרי הסיכה שהאשה מפרישה (גבר נימול, כאמור, כמעט ולא מפריש חומרי סיכה כי אין לו עורלה שתייצר אותם). זאת בניגוד ליחסים עם גבר נימול, שבמהלכם לפעמים החדירה קשה ולפעמים צריך גם להפסיק באמצע. אם תחשבו על זה, יהיה לכם ברור שהטבע לא תכנן זאת כך שהאשה צריכה לסבול. המון נשים מעידות שהן צריכות זמן גירוי מאוד ארוך לפני החדירה, אחרת כואב להן, וזה לא המצב הטבעי. כלומר, העורלה תורמת גם להנאת הגבר (שבטח לא כיף לו לראות את הפרטנרית שלו סובלת) וגם להנאת האשה.

כאשר כורתים את העורלה, מאבדים את הפונקציות החשובות הללו. ברור שהן לא חיוניות ואפשר גם בלעדיהן, אבל כמו התוספתן - עדיף עם מאשר בלי. אם נולדנו עם האיבר הזה, הוא שם מסיבה טובה, ומי שמנו להחליט שעדיף לתינוק בלעדיו?
ועוד הערה: גם כאשר חשבו לאורך שנים שלתוספתן אין שום תפקיד, לא ראיתי אף זוג הורים שרץ לשלוח את התינוק/ת שלהם לניתוח אפנדציטיס מיד עם הלידה, רק בגלל שמדובר באיבר מיותר כביכול.

4. זה בריא ומונע מחלות: איידס, סרטן הפין, דלקת עורלה, סרטן צוואר הרחם, סכיזופרניה, ידיים שמאליות... אז ככה: אכן יש הרבה מחקרים (קל מאוד למצוא כאלה) שמעידים כי מילה מפחיתה את הסיכון להידבק באיידס ב-30-60%. עם זאת, כל המחקרים נערכו בגברים שנימולו בבגרותם ולא בינקותם. סעיף 11 בפוסט זה מסביר בדיוק מה ההבדל בין מילת בוגר לבין מילת תינוק (רמז: מילת בוגר שונה מאוד והרבה יותר פשוטה) ולכן לא ניתן כלל להשליך ולהסיק שגם מילת תינוקות מפחיתה את הסיכון לאיידס. פשוט לא ניתן לשלול את האפשרות שמדובר במשהו בתהליך, ולא בהיעדר העורלה, שמפחית לכאורה את הסיכון לאיידס. למה? פשוט כי לא הצליחו למצוא שום הסבר ביולוגי מדוע עורלה מעלה כביכול את הסיכון למחלה כלשהי, מלבד כמובן מחלה כמו דלקת בעורלה (שמן הסתם לא תתפתח אם אין עורלה, בדיוק כפי שכריתת ציפורן לצמיתות תמנע בוודאות ציפורן חודרנית). אפשר כמובן להניח שמדובר בהיעדר העורלה - אבל מדע לא עובד ככה, צריך להוכיח זאת, ונכון להיום אין כל הוכחה. אם כבר, הממצאים הם שעדיף לעבור מילה בגיל מבוגר (בהסכמה כמובן ולא בכפייה), שכן לפחות למילה כזו נמצא יתרון מסוים, ואילו למילת תינוקות לא נמצא כל יתרון.
בנוסף לכך, כל המחקרים נערכו בגברים הללו רק במשך חודשים ספורים אחרי המילה, כך שלא ניתן להניח שהמילה ממשיכה להגן עליהם גם אחרי הזמן הזה. הרי אנו יודעים שתינוק בן שמונה ימים אינו מקיים יחסי מין. אם, לדוגמא, מילה מספקת הגנה מאיידס למשך כ-10 שנים לאחר הניתוח (ושום מחקר לא בדק מה קורה אחרי 10 שנים), הרי שבהחלט ייתכן שעד שהילד יתחיל כבר לקיים יחסי מין, לא תהיה לו שום הגנה לעומת חברו הערל.
ברור שזה נשמע קצת מופרך, אבל זה רק כי כולנו קופצים מיד למסקנה שהיעדר העורלה הוא זה שמגן ממחלות, או במילים אחרות שעורלה גורמת למחלות. לא. אי אפשר להסיק זאת ממחקרים כאלה. צריך לבדוק זאת. נכון להיום אין כל הוכחה שזה אכן המצב, ואבולוציונית זה גם לא הגיוני, כי העורלה קיימת בכל היונקים לפחות כבר 65 מיליון שנה, כך שלו באמת היתה מעלה סיכון למחלות וחסרונותיה היו עולים על יתרונותיה, היא היתה נעלמת בברירה הטבעית.

הנה מחקר מצוין שמסכם כמה מחקרים, ומפריך את הקשר בין מילה לבין איידס.

עוד כמה נקודות בנושא:

א. אני מניחה שכמה גברים נימולים יקראו את הפוסט, אז אני פונה אליהם: האם הייתם מוכנים להסתמך על העובדה שאתם נימולים כדי לקיים יחסים בלי קונדום עם בחורה נשאית איידס, בגלל שאיזה מחקר אמר שאולי יש לכם, סטטיסטית, פחות סיכוי להידבק? ברור שלא. קונדום היה ונשאר האמצעי היחיד שמונע העברת מחלות מין, ויעילותו גבוהה בהרבה מזו של מילה (ואפילו הוא לא עושה זאת בצורה מושלמת, כידוע, אז מה יש לדבר על מילה). אז מה היתרון שלכם כנימולים? גם אתם וגם הערלים צריכים להשתמש בקונדום.
בנוסף לכך, חשוב להדגיש שהמחקרים לא מצאו שמילה מגינה על בת הזוג מפני הדבקה באיידס, אז קונדום הוא הכרחי לחלוטין גם אם הגבר מוכן להסתמך על העובדה שהוא נימול כדי להגן על עצמו (ואני לא מכירה גבר מטומטם מספיק בשביל זה).

ב. כמה נשאי איידס יש בארץ? כמה אלפים טובים. צאו מנקודת הנחה נכונה למדי שכמעט כולם נימולים, ולכו ספרו להם שברית מילה מונעת איידס. וכמה חולי איידס בארה"ב, מלכת המילות המערבית? הרבה הרבה יותר מאשר בסקנדינביה למשל, למרות שבסקנדינביה כמעט ואין נימולים.

ג. מכיוון שאנחנו לא באמת סומכים על המילה שתמנע מאתנו להידבק באיידס, כל אחד ואחת אחראים לשמור על זהירות בקיום יחסים. אחד מתפקידי ההורים הוא לחנך את הילדים שלהם לזהירות מינית ולקיום יחסים עם קונדום בלבד עד ששני בני הזוג עוברים בדיקות. זה חינוך שמתאים לנימולים וללא-נימולים כאחד, ומי שיפעל לפיו, סיכוייו להידבק באיידס הרבה יותר נמוכים. שוב, המילה אינה מעניקה שום יתרון בפועל.

ד. לגבי סרטן הפין: אכן סרטן מפחיד, אבל הוא נדיר מאוד ומופיע בעיקר בקרב גברים מעל גיל 50. שכיחותו עומדת על כ-1-2 מתוך מאה אלף גברים, וישנם מחקרים הטוענים שהשכיחות גבוהה פי שניים (וקראתי גם אפילו פי חמישה) אצל לא נימולים. עם זאת, מדובר בסרטן שקשור לחוסר היגיינה באיברי המין, לעישון ולהרגלים מיניים לקויים (כמו החלפת בני זוג רבים וחוסר שימוש בקונדום). מקור . לשם השוואה, סרטן השד הרבה יותר נפוץ (לפי ויקיפדיה, ב-2004 התגלו בארץ 93 מקרים חדשים לכל מאה אלף נשים) ואף אחד לא חושב לכרות לבת שלו את השדיים בלי הסכמתה רק בגלל הסיכון הזה. אדגיש שוב: אם הילד לכשיתבגר יפחד מאוד מהסרטן הזה ויחליט שעדיף לו לוותר על העורלה רק כדי להפחית את סיכוייו ללקות בו - זכותו. אבל כתירוץ למילת ילד בכפייה, זה קלוש למדי.

ה. לגבי דלקת עורלה: שוב, בכל איבר בגוף יכולה להתפתח דלקת ולשם כך המציאו את האנטיביוטיקה. דלקות אוזניים מאוד נפוצות בילדים, ולא שמעתי אף אחד שמציע לכרות את האוזן כאמצעי מניעה. קצת פרופורציות.

ו. לגבי סרטן צוואר הרחם: טרם נתקלתי במחקר רציני ומקיף שמשקף סיכון משמעותי ומוגבר לנשים שמקיימות יחסים עם לא-נימולים לעומת נשים שמקיימות יחסים עם נימולים, בהקשר לסרטן צוואר הרחם. גם בכתבות ב-ynet על מחקרים כאלה האחוזים היו דומים לאחוזי המניעה של איידס, כביכול (30-60%), כלומר כמובן שלא מדובר באמצעי מניעה. עם כל הכבוד לפרטנריות העתידיות של הילד, אני לא חושבת שזה התפקיד של הורי הילד להגן עליהן באמצעות כריתת איבר מגופו של הילד שלהם.


האם יש גם חסרונות למילה? מלבד אובדן התפקוד של העורלה, שהוא התוצאה הברורה, ישנם סיבוכים רבים מוכרים בברית המילה וגם כאלה שהם תוצאה ישירה שלה. הם הרבה יותר נפוצים משמקובל לחשוב, אלא שברוב המקרים הגבר אפילו לא יודע שיש לו בעיה ושהיא בגלל הברית. דברים כמו עקמת, צבע עור שונה, פין שעיר והיצרות פתח השופכה (כולם נפוצים להפליא) הם סיבוכים של ברית מילה. זאת מלבד הסיכונים המיידיים כמו דימום מאסיבי וזיהום - גם אלה נפוצים. לא נעים לומר, אבל במקרים נדירים מילה גם גורמת למוות (למה? למשל כתוצאה מאובדן רב של דם, כתוצאה מזיהום שלא טופל בזמן, ולפעמים כתוצאה מהמופיליה), ולפי ההלכה במשפחה שבה מתו שני תינוקות כתוצאה מברית מילה, המשפחה פטורה מלמול את השלישי (מעצם העובדה שקיימת הלכה כזאת ברור שהיו לא מעט תינוקות שמתו ממילה).
עוד מידע וקישורים בסוף הפוסט.

לבסוף, אדגיש שאף ארגון בריאות בעולם, כולל משרד הבריאות בארץ, אינו ממליץ על ברית מילה בתינוקות - אמנם ארגון הבריאות העולמי ממליץ עליה לצורך מניעת איידס באפריקה, וכבר הסברתי על הנושא, אך הוא אינו מתייחס למדינות מערביות וגם לא לישראל ואינו ממליץ על מילה שם, אלא אך ורק באפריקה. כל המחקרים הראו שיש יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן והגיעו למסקנה שהיתרונות, אם אכן ישנם כאלה, אינם מצדיקים את הניתוח. משרד הבריאות הישראלי מודע לכך, כמובן, ומסרב לנקוט עמדה בעד או נגד, כי מצד אחד הוא יודע שאין הצדקה רפואית כלשהי, ומצד שני אם יאמר זאת בגלוי יקים עליו את זעם החרדים. אגב, כרגע ממילא עומד חרדי בראש משרד הבריאות, כך שאני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב.
לאור האמור לעיל, שיעור המילות המבוצעות בתינוקות הולך ויורד בשנים האחרונות. בבריטניה נימולו כמעט כל הגברים בעבר והיום שיעור הנימולים עומד על פחות מ-16% (מקור); בארה"ב שיעורי המילה בשנות ה-50 עד שנות ה-80 עמדו על למעלה מ-75% (מקור) ואילו כיום מדובר ב-55% בלבד. הנה תמונת מצב עולמית למי שמעדיף לא לקרוא.


מיתוסים חברתיים:

5. כולם עושים את זה: שוב, לא מדויק. כמובן שאין בארץ שום נתונים לגבי כמה נימולים וכמה לא-נימולים יש, כי המפלגות החרדיות הפילו את כל ההצעות לדרוש ממוהלים לבצע רישום של המילות שהם מבצעים, אז אי אפשר לקבל מספרים מדויקים. ההערכות כיום עומדות על 95% ובעמותת קה"ל (קבוצה להורים לילדים שלמים) רשומות עשרות אלפי משפחות. עולים רבים מרוסיה אינם נימולים (סיבות היסטוריות - בברית המועצות לשעבר לא התייחסו מי יודע מה בסובלנות למנהג הזה). מעידים שכמעט בכל כיתה בישראל, אם בגן ואם בבית הספר, יש לפחות ילד אחד לא-נימול. אז המצב הולך ומשתפר וכבר אי אפשר לעשות את זה בשם "כולם", אלא רק בשם "הרוב".
על זה אני אומרת: ואם כולם היו קופצים מהגג? ואם מחר היתה מתחילה אופנה חדשה לפיה 95% מההורים כורתים לכל הילדים שלהם את האף? אני נגד כניעה למוסכמות, מודה. קודם כל תבדקו אם יש בכלל הצדקה, תקראו מחקרים ודעות לכאן ולכאן ורק אז תגבשו דעה. ללכת לפי מה שכולם עושים זה להיות עדר.
אגב, מה תגידו להורים באפריקה (במצרים למשל) שמתלבטים אם למול או לא למול את הבת שלהם מפני ש"כולם עושים את זה"? לפי ההערכות שם, למעלה מ-95% מהנשים נימולות. האם יש הצדקה לבצע ניתוח כזה בבת רק כדי שתהיה "כמו כולם"? לא? אז למה בבן כן? עם גישה כזאת לא יהיה שינוי אף פעם.
ולכל הטוענים שאין מה להשוות - הוספתי קטע על מילת נשים בסוף הפוסט.

6. האהוב עליי - מה יגידו? 40% מהאוכלוסייה בארץ מלים בשם תירוץ זה. זה מאוד נוגד את רוח הבלוג, אבל בכל מקרה, כשזה נוגע לטובת הילד שלכם, אם אתם הולכים על "מה יגידו", אתם בטח לא פועלים לטובת הילד אלא לטובתכם. למעשה, אתם מועלים באמונו. טובת הילד שלכם צריכה לבוא קודם.

7. הילד ירגיש חריג בגן/ביסודי/בחטיבה/בתיכון/בצבא/בעבודה/בפנסיה/בבית האבות: אעבור אחד אחד.
היום בגני ילדים מלמדים ילדים לשמור על פרטיותם. לא נותנים להם ללכת לשירותים יחד, ובאופן כללי מקפידים על הנושא הזה. כמו כן, ילדים בגיל הזה עדיין לא צוחקים על שוני אלא מקבלים אותו באופן טבעי, למשל במקלחות משותפות בין חברים / בני דודים: כמו שאחד ג'ינג'י ולאחר יש משקפיים, כך לכל אחד יש איבר מין שונה. הגיוני וטבעי.

אדגיש גם שמכיוון שאצל כל אחד איבר המין הוא שונה באופן טבעי, וכל אחד עבר מילה אצל מוהל שונה, ממילא יש שונות לא קטנה גם באיברי המין הנימולים.

ביסודי ובחטיבה מגיע הגיל שמתחילים לצחוק זה על זה. על מי מאתנו לא צחקו בבית הספר? (אשמח לשמוע על אחד כזה, טרם יצא לי להכיר.) מכל ההיסטריה סביב הנושא אפשר לחשוב שכל הנימולים מקובלים בחברה. עם קצת מחשבה תבינו שמכיוון שכולם שונים זה מזה, ואצל כל אחד יש על מה לצחוק (שם שמתחרז עם משהו, גובה, משקפיים, נמשים וכו' - כל אלה, אגב, הרבה יותר בולטים מעורלה שנמצאת רוב הזמן בתוך התחתונים), הילדים שזוכים להכי הרבה לעג הם חסרי הביטחון. אם הילד שלכם הוא בעל ביטחון עצמי, יצחקו עליו הרבה פחות (שוב, בהנחה שידעו בכלל) כי זה פשוט לא מצחיק. אם הילד שלכם רגיש וחסר ביטחון, הוא לא יהיה מוגן מהצקות אם תעשו לו ברית ותמיד ימצאו סיבות לצחוק עליו. אצל כל אחד אפשר לצחוק על משהו; אני זוכרת זאת היטב מתקופת היסודי.

מה קורה בצבא? הרי מתקלחים ביחד. אני זוכרת את המקלחות בצבא: היו לי כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם שהדבר האחרון שעניין אותי היה להסתכל על הבנות מסביבי. וגם אם מסתכלים, אז מעיפים מבט ולא עומדים ונועצים מבט. איבר עם עורלה הוא אכן שונה, אבל צריך לנעוץ מבט כדי באמת לשים לב, ואני בספק שיותר מדי אנשים עושים את זה, זה לא מעניין. מלבד זאת, מדובר כבר באנשים בני 18 ולא בני 8: אנשים שעוברים טירונות וקורס ביחד, יש להם מספיק במה להתעסק, והם כבר לא בגיל שמצביעים על מישהו וצוחקים.

החשש החברתי הוא ללא ספק החשש הכי גדול של כל הורה ששוקל לא למול את ילדו. גם אצלי זה היה החשש המרכזי, גם אחרי שהשתכנעתי שאין שום הצדקה רפואית לכך, וכבר טענתי שצריך לעשות זאת רק בגלל הפחד לחריגות. ואז קראתי את דבריו של אב נימול שהחליט לא למול, שאמר משהו בסגנון: "כולם הפחידו אותי שיצחקו על הילד שלי, ואכן פחדתי, ואז ניסיתי להיזכר בתקופת ילדותי ונעוריי, ברגע ההוא שעמדנו כל הבנים והשווינו איברים, ויכלו לראות עליי אם אני נימול או לא... ולא נזכרתי. כי זה פשוט לא קרה מעולם."
קשה להשתחרר מהסטיגמות שזה מה שבנים עושים. כדי להיות בטוחה, שאלתי אנשים וקיבלתי בדיוק אותה תשובה - זה לא באמת קורה. אתם מוזמנים לבוא ולהפריך את זה.

קראתי גם עדויות של הורים רבים לילדים לא-נימולים בארץ. טרם קראתי עדות על ילד שהציקו לו. כולם כאחד מעידים שזה ממש נון-אישיו. באחד המפגשים של קה"ל (קבוצה להורים לילדים לא-נימולים) אמר ילד שלם: "בכיתה ח' הציקו לי הרבה." כל ההורים במפגש עצרו את נשימתם, ואז הוא המשיך: "כי הייתי נמוך."

כאמור, הילד לא יהיה מוגן מהצקות גם אם תמולו אותו ואיבר המין שלו יהיה בדיוק כמו של כולם. בכל מקרה תפקיד ההורים הוא ללמד את הילד שכולנו שונים זה מזה, ושזה בסדר להיות שונה. איך אפשר לחנך אותו לפלורליזם אם בגיל שמונה ימים כרתתם לו איבר כדי שיהיה כמו כולם, ולמעשה שידרתם לו את המסר שלהיות שונה זה לא בסדר?

אם צוחקים על הילד שלכם, תפקידכם הוא לטפל בבעיה, לא בסימפטום. אם יצחקו על האף של הילדה שלכם, האם תמליצו לה לעבור ניתוח אף? אם לילד יהיו נמשים, האם תשלחו אותו עם מייק אפ שיכסה אותם כל יום לבית הספר? תפקיד ההורים הוא לתת לילד כלים להתמודד, בין אם הוא נימול או לא. מילה לא פותרת או מונעת בעיה חברתית, ובאותה מידה אי-מילה לא יוצרת בעיה חברתית. אם קיימת בעיה, אין שום קשר לכן-או-לא-מילה.


ומזווית קצת שונה, מדהים להיווכח איך אותם אנשים שטוענים בתוקף שאסור לגרום לילד לחריגות משנים את דעתם כהרף עין לנוכח השאלה הבאה: "נניח שלפני שייוולד לך ילד תעבור לגור בחו"ל, במדינה שבה למעלה מ-90% לא נימולים (כמובן בהנחה שלא תשלח את הילד לבית ספר יהודי ושאין לך כוונה לחזור לארץ). האם לא תמול אותו, כדי שלא יהיה חלילה חריג?"
התשובה בדרך כלל היא: "בוודאי שכן, כי הוא יהודי..."
כבר דיברנו על צביעות? ומה לגבי התחסדות? זה בסדר להיות שונה רק כשזה מתאים לכם? את טובת הילד כבר הזכרנו?


הנה כתבות עם כמה עדויות לדוגמא (עדויות נוספות ועוד המון מידע נמצאים בלינקים בסוף הפוסט):
אף מילה לילדים
כך משכנעים הורים
החלטנו לא לחתוך


8. בחורות לא רוצות לעשות סקס עם לא-נימול: קשקוש. אם מדובר בבחורה צעירה, ספק אם היא תדע בכלל להבדיל. הידע באנטומיה של בחורות בנות 17-18, שהוא הגיל שבו רוב בני הנוער מתחילים לקיים יחסים, שואף לאפס (הרבה מהן אפילו לא יודעות מה בעצם עושים במגע מיני). במהלך מגע מיני בדרך כלל גם מכבים את האור וממילא לא ממש רואים. כמו כן, בזקפה כמעט ואין שום הבדל בין איבר נימול לבין איבר לא נימול. ואם אתם לא מאמינים לי, חפשו כמה תמונות: צריך עיני נץ כדי להבדיל.

זה לפחדנים שבינינו. אני לא רואה סיבה לפחד ולהסתיר. אם הפרטנרית יודעת, וזה מפריע לה, יכולים להיות שני מניעים עיקריים: מניעים דתיים - שממילא מצביעים על אי התאמה באורח החיים (כי הילד שלי בטח לא יגדל כילד דתי), ומניעים שטחיים כמו "זה פחות יפה" ו"זה שונה". אם קיים העניין הדתי, זכותו של ילד שמגיע לגיל 18 לעשות לעצמו ברית מילה - גם על כך ארחיב בהמשך, ולא, זה לא יותר מסוכן או יותר כואב אלא להיפך. אם המניעים הם שטחיים, בחורה כזאת לא תרצה אותו גם אם הוא יהיה שמן מדי או נמוך מדי. כלומר, ממילא היא לא באמת מתעניינת בו. זה לא שונה מגבר שלא רוצה להמשיך לצאת עם בחורה בגלל שיש לה שערות באיבר המין. מי צריך פרטנרים כאלה?

גם לכאן מתקשר עניין זכות הבחירה של הילד-גבר על גופו שלו - ואולי זה דווקא יהווה יתרון, מנין לכם לדעת? למה שלא תתנו לו להחליט, ואם יחליט שזה מפריע לו יוכל תמיד לעשות? ברית מילה היא בלתי הפיכה - אי-מילה היא הפיכה לחלוטין. שוב, ארחיב בהמשך.


מיתוסים אסתטיים:

9. איבר נימול יותר אסתטי: עניין של טעם, כמובן, ושל הרגלים תרבותיים. התרגלנו לראות איבר נימול אז אנחנו חושבים שזה יותר יפה. אני אישית חושבת שעצוב מאוד שאנחנו רגילים לחשוב על איבר שחלק ממנו נכרת, שהוא למעשה לא שלם, כ"יותר יפה" מאיבר שלם ובריא. אם היינו מתרגלים אחרת היינו חושבים אחרת. מה תאמרו להורים באפריקה שרוצים למול את ילדתם כי "זה יותר יפה"? ממתי איבר מין בכלל צריך להיות יפה? ושוב, מי שמנו להחליט איך צריך להיראות איבר המין של הילד שלנו? הרי ככה הוא נולד. אם האף שלו יותר גדול משל חבריו, אולי נקבע לו תור לניתוח אף כדי שיהיה לו אף אסתטי כמו לכולם?
ובכלל, לכרות איבר בריא מהגוף כי "זה יותר יפה"? האם השתגענו?


סתם תירוצים אחרים:

10. זה בכלל לא כואב / זה כואב טיפה ושוכחים תוך שנייה: כבר תיארתי פה בפרוטרוט את תהליך המילה. אם אתם עדיין חושבים שזה לא כואב, הנה מאמר שטוען שדווקא כן. והנה כתבה בעברית שמספרת אותו דבר. אתמצת כאן, גם ממחקרים וגם מהיגיון פשוט: תינוקות הם יותר רגישים לכאב ממבוגרים. יש להם הרבה פחות ניסיון בהתמודדות עם כאב. בזמן כאב משתחררים במוח משככי כאבים; מחקרים הצביעו על כך שבזמן המילה משתחררים המוני חומרים כאלה במוחותיהם של תינוקות, מה שמעיד על כאב חזק. המחקרים גם הצביעו על כך שהם זוכרים את הכאב לאורך חודשים ורגישים יותר לכאב בהמשך. גם מחקרים שבדקו את הבעות הפנים ואת עוצמת הבכי של תינוקות בזמן המילה הצביעו על מצוקה קשה שהם סובלים ממנה, לא פחות - ואף יותר (ראו בסעיף הבא) - מכפי שאתם הייתם סובלים אם היו כורתים לכם איבר ומקלפים לכם את העור ללא הרדמה.

11. עדיף לעשות את זה בגיל צעיר כי למבוגר זה יותר כואב: עוד מיתוס נפוץ. "אצל מבוגר זה כבר ניתוח!" מנין ההנחה שאצל תינוק זה לא ניתוח? כמו שהסברתי למעלה, הפרוצדורה היא מורכבת וקשה ולא ברור איך אפשר שלא להגדירה כניתוח לכל דבר ועניין.
כמו כן, לא רק שאצל מבוגר זה לא כואב יותר, אלא להיפך: זה כואב פחות וגם מסוכן פחות. מדוע? ראשית כל, החלק הכואב ביותר במילה הוא כאמור שלב הפריעה. אצל לא-נימולים, העורלה נפרדת מהעטרה בסביבות גיל שש ורק עוטפת אותה, ובזקפה אין כל הבדל שכן העורלה נסוגה לאחור והעטרה נחשפת. לפיכך יש צורך רק בחיתוך ללא הפרדה ופריעה, ולכן למעשה התהליך כואב פחות.
שנית, כשמדובר במבוגר אין בעיה לבצע את הניתוח בהרדמה, מלאה או חלקית. משרד הבריאות הישראלי אינו מוכן להמליץ על הרדמה בתינוקות בשל הסיכון הכרוך בכך (מקור) וחייבים להודות שיש בזה משהו: כשמדובר בתינוק כל כך קטן, אי אפשר לדעת איך הוא יגיב לחומרי ההרדמה, עדיין לא יודעים למה הוא אלרגי ולמה לא, והרבה יותר קל לטעות במינון ולתת לו מנת יתר שתגרום לנזק. לכן ברוב רובם של המקרים בארץ, הניתוח הזה מבוצע ללא שום חומר הרדמה (מלבד יין. אתם הייתם מוכנים לשתות יין במקום חומר הרדמה בניתוח שבו כורתים לכם חלק מאיבר המין? אני לא.) וכואב, כואב, כואב.
אני מזכירה שהכאבים אינם מוגבלים לרגע החיתוך בלבד אלא נמשכים גם מאוחר יותר. מבוגר יכול, במידת הצורך, להמשיך ליטול משככי כאבים כל עוד כואב לו ואפילו לחיות על משככי כאבים למשך זמן מה עד שהכאב פוחת (נכון שזה לא בריא, אבל אין מה להשוות לנזק שיכול להיגרם לתינוק). אצל תינוק אי אפשר לעשות את זה מאותן סיבות שבעייתי לתת לו חומר הרדמה (ענייני אלרגיות ומנות יתר, הוא פשוט קטן מדי). כמו כן, תינוק לא יכול לדווח לנו מתי כואב לו ומתי לא, לעומת מבוגר שאחראי על עצמו.
שלישית, למבוגרים באופן כללי כואב פחות בזמן טיפול רפואי. אפשר לראות זאת בתגובה של מבוגר לזריקה לעומת תגובה של תינוק. תינוק נבהל, צועק ומשתולל בזמן חיסון או בדיקת דם. המבוגר יודע מה עומד לקרות וגם מבין מדוע, בניגוד לתינוק שאין לו מושג מה קורה ולמה, ולכן בפירוש זה כואב לו יותר: לבהלה יש אלמנט מאוד רציני של כאב.

לגבי עניין הסיכון: מבוגר מכיר את הגוף שלו ואת תפקודיו. אם מתרחש סיבוך כלשהו בברית, מבוגר יכול לזהות בעיה מיד, הוא יודע שמשהו אינו כרגיל בתפקוד שלו. לעומת זאת, תינוק אינו יכול לדווח לנו שמשהו לא בסדר ואינו יכול לקחת אחריות על גופו. אם משהו משתבש, יכול לעבור הרבה זמן עד שהוריו יגלו זאת, ולעיתים כבר יהיה מאוחר מדי.
כמו כן, הניתוח במבוגר הוא הרבה יותר פשוט, לא רק בגלל שאין צורך בהפרדה ובפריעה, אלא משום שמדובר במשהו הרבה יותר גדול פיזית ולכן הרבה יותר קל לבצע את הניתוח. אצל תינוק מדובר באיבר מיניאטורי, ולכן קשה לראות מה בעצם קורה שם ולעשות את המילה בצורה מדויקת, בלי לפגוע בכלי דם ראשי או לטעות בכמות העורלה שיש להסיר. לראיה אינספור מילות שהשתבשו. דוגמא 1 דוגמא 2  דוגמא 3 דוגמא 4 דוגמא 5 דוגמא 6


12. זה יותר היגייני: כמו שהסברתי בסעיף 3, זה קשקוש הנובע מבורות. יש לשמור על היגיינת איברי המין בכל מקרה, ואין שום צורך בטיפול מיוחד באיבר שלם. אגב, האם נשמע לכם הגיוני שכל היונקים נולדים עם איבר שפוגם בהיגיינה של איברי המין שלהם?

13. אף אחד לא מצטער על זה: לא אתייחס להרבה-הרבה מבוגרים שעברו ברית מילה כושלת בלידתם ונגרם להם נזק כבד מאוד (הערכות מדברות על סיבוכים של כ-0.5% מכלל המילות). גם לא אתייחס להרבה הורים החברים בקה"ל, שמלו את בניהם ומצטערים על כך. אני מדברת על מילות רגילות ותקינות לגמרי. כידוע, אני אשה ולא גבר, ואיני יכולה לדבר בשם הגברים. אני גם מבינה שקשה לצאת נגד ההורים, כביכול, ולגנות את המילה, כאשר ברור לכם שהם רצו בטובתכם. עם כל מה שכתבתי למעלה, אני בכל זאת לא חושבת שאפשר להאשים אותם: הם עשו מה שחשבו שיהיה הכי טוב בשבילכם. אין שום טעם להיגרר להאשמות. אבל כן, מדובר פה באובדן תפקוד שמוביל לבעיות, למרות שקשה להודות בזה. יש עוד המון חומר בנושא לכל מי שרוצה לקרוא ולהבין. אנחנו דור האינטרנט, יש לנו את כל הגישה למידע, ולכן לדעתי חלה עלינו החובה לקרוא ולהבין לפני שאנחנו פועלים בעיוורון, יותר משחלה על הורינו.
ולעצם העניין: הרבה מאוד מבוגרים שהצליחו לעבור את התהליך מודים שהם מצטערים שעברו ברית מילה. לראיה, קיים היום "שחזור עורלה" שנועד להעצים את ההנאה המינית (שכן הוא מגביר את הרגישות בעטרה, שחוזרת להיות עטופה). היום יש מבוגרים בקנדה שתובעים רופאים שמלו אותם בינקותם: מקור לעניין התביעות בן אפלק מצטער שעבר מילה וגם הווארד שטרן וגם עוד כמה אנשים


מילת נשים:
שני דברים מדהימים שגיליתי בנושא הזה:
1. כל כך קל לנו לגלות אמפטיה וחמלה כלפי נשים שנימולו. כל כך קל לנו להביע תיעוב למנהג הברברי והמחריד הזה. כל כך קל לנו להזדעזע בלי להבין שלמעשה אנחנו עושים משהו מאוד דומה לתינוקות שלנו.
2.  הדבר הכי מצמרר הוא קווי הדמיון בין מילת גברים לבין מילת נשים: ראשית, שתיהן נועדו להפחית את ההנאה המינית. זו בפירוש המטרה (ראו בסוף הפוסט את דברי הרמב"ם על נושא המילה). סקס שלא לצורך רבייה נחשב חטא גם ביהדות וגם בתרבויות אחרות, וכך גם אוננות, ולכן המטרה היתה להפחית את ההנאה ולמנוע מגע כזה. לכולנו ברור שזה לא עבד ויהודים עדיין עושים סקס ומאוננים להנאה בלבד, ואם כן, למה אנחנו ממשיכים עם זה?

(**תוספת מאוחרת) אני חייבת להוסיף הסבר, לאור כמה תגובות שקיבלתי. טענה נפוצה היא שמילת נשים מזיקה הרבה יותר ממילת גברים. אלא שקיימים כמה סוגי מילת נשים. החמורים ביותר (כריתת הדגדגן, כריתת השפתיים, קשירה וכו') אכן גורמים לנזק בריאותי קשה מאוד, אבל הם גם נדירים יחסית. המילה הנפוצה היא המילה הסונית, שבה כורתים את עורלת הדגדגן בלבד. עורלת הדגדגן היא איבר הומולוגי לעורלת הפין, ומטרתה לשמור על הדגדגן לח ומוסתר (לא חשוף לחיכוך), ובכך לאפשר לו לשמור על רגישותו (בדיוק כמו עורלת הפין השומרת על העטרה). כאשר כורתים את העורלה הזו, התוצאה דומה להפליא לכריתת עורלת הפין: התקרנות הדגדגן וצורך בגירוי חזק יותר ויותר עם הזמן כדי להגיע לסיפוק. למעשה, הדגדגן, כשהוא יבש ומתחכך בתחתונים כל הזמן, מאבד הרבה מרגישותו. זה בדיוק מה שקורה לעטרה עקב מילת גברים. אז כן, ההשוואה בין מילת גברים לבין מילת נשים בהחלט במקומה.

כמו כן, הנימוקים בעד מילת נשים זהים לחלוטין לנימוקים בעד מילת גברים. זה באמת מצמרר: ארגוני זכויות האדם של האו"ם פועלים להפסקת מילת נשים, ותגובותיהם של הגברים ושל הנשים בתרבויות הללו זהות לגמרי לשלנו: זה מנהג חשוב, זו המסורת אצלנו, ככה זה מאז ומתמיד, זה יותר בריא ויותר היגייני, כולם עושים את זה, הילדה תרגיש חריגה כי כל הנשים פה נימולות, שום גבר לא ירצה אותה כי זה פחות אסתטי וזה לא מקובל וכו' וכו'.
מה הייתם אומרים לאנשים כאלה לו היו נוחתים בסלון שלכם ומנהלים איתכם דיון? התשובות אינן שונות מהתשובות שאני נתתי לעיל. ואתם יודעים למה? כי אין באמת הבדל כזה גדול. בשני המקרים מדובר בפגיעה באיבר מין ללא רשות בעליו. וכאן אנו מגיעים לזכות הבחירה.

זכות הבחירה:

לטעמי, זו הנקודה הכי חשובה. למול את הילד זו החלטה בלתי הפיכה; לא-למול אותו זו החלטה הפיכה. הזכות על גופו של הילד צריכה להיות שייכת אך ורק לילד עצמו. קחו דוגמא הרבה פחות קיצונית: יש הרבה משפחות שבהן נהוג לעשות לתינוקות בנות שנה-שנתיים חורים באוזניים. איך אפשר לחנך תינוקת כזו אחר כך לאוטונומיה על גופה, לכך שהגוף שלה שייך לה ושלאף אחד אסור לעשות לה משהו בגוף בלי רשותה? שתגדל ותחורר בעצמה את האוזניים שלה.

ובחזרה לעניין החילונים שבוחרים אילו מצוות נוח ואילו לא נוח להם לקיים: הבחירה היא שלכם, והיא צריכה להיות על עצמכם. אתם חופשיים לבחור ולהטיל מגבלות - על עצמכם. לא חוכמה להיות גיבורים גדולים על תינוק בן שמונה ימים ולעשות לו מה שבשום פנים ואופן לא הייתם מרשים שייעשה בכם.

תנו לו את זכות הבחירה. תנו לו להחליט אם אכפת לו מהמורשת היהודית. אם בגיל 18 הוא יחליט לחזור בתשובה, הנה נתתם לו עוד מצווה לקיים, שכן זו מצווה למול את עצמך אם אתה לא נימול. אם כן ואם לא, תנו לו לקרוא על הסכנות ועל היתרונות בעצמו, ולקבל החלטה מושכלת בכוחות עצמו. תנו לו להחליט אם זה באמת יותר אסתטי. תנו לו להחליט אם הוא מוכן לוותר על תפקודי העורלה, אל תוותרו עליהם בשבילו. תנו לו להחליט אם הוא רוצה לעבור את הניתוח שיהפוך אותו להיות "כמו כולם" או שהוא רוצה להישאר כמו שנולד. תנו לו הזדמנות להרגיש שייך ובטוח בעצמו בלי שום קשר לאיבר המין שלו, ואל תחליטו מראש שהוא לא יכול להתמודד. תנו לו להחליט אם הוא באמת רוצה להיות עם בחורה שלא רוצה אותו בגלל איבר המין שלו, ולעבור את הניתוח למענה, ואל תחליטו בשבילו מראש שהבחורה באמת תהיה כזאת, ושהוא יסכים לעשות את זה בשבילה. תנו לו את הזכות להחליט על גופו, כפי שלכם יש זכות להחליט על גופכם. תנו לו הזדמנות לחוות את עצמו כמו שהטבע ברא אותו. תנו לו להחליט אם הוא רוצה בגיל 18, או מאוחר יותר, למול את עצמו, או להישאר כמו שהוא.
וכאמור, אם יחליט שכן, לאחר שיקבל את כל המידע, זה יהיה פחות כואב ופחות מסוכן, וגם זו סיבה לדחות את ההחלטה ולהשאיר אותה בידיו.


למידע על סיבוכים אפשריים בברית מילה:
סיבוכים וסיכונים
סיבוכים עיקריים - שניידר



לקריאה נוספת בנושא:
קה"ל - קבוצת הורים לילדים שלמים
גונן על הילד
ברית מילה באתר "חופש"
פורום "מוותרים על ברית מילה" - תפוז


העשרה: דבר הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט)
"כן, לדעתי, גם אחד הטעמים למילה69 למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו. יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה70. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות71. הנזק הגופני הנגרם לאיבר זה הוא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק72. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש73. זאת, לדעתי, הסיבה החשובה ביותר למילה. ומי התחיל במעשׂה זה אם לא אברהם שמפורסם מה שאמרו החכמים ז"ל על צניעותו על סמך דברו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (בראשית י"ב, 11)74.
יש במילה, לדעתי, עוד עניין אחר, חשוב מאוד, והוא שיהיה לכל בעלי דעה זאת - אני מתכוון למאמיני ייחוד השם - סימן אחד גופני משותף להם, ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם בעוד הוא זר. מפני שהוא עשׂוי לעשׂות זאת כדי להפיק תועלת, או כדי להתנקש בחיי בני דת זאת75. את המעשׂה הזה76 לא יעשׂה אדם בעצמו או בילדו אלא מתוך אמונה אמיתית, מפני שאין זאת שׂריטה בשוֹק או כוויה בזרוע, אלא דבר שנחשב קשה מאוד מאוד. גם ידועה מידת האהבה ההדדית והעזרה ההדדית הקיימות בין עמים שלכולם סימן אחד, והוא בצורת ברית ואמנה77. כך המילה הזאת היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על האמונה בייחוד השם. כך כל הנימול נכנס בברית אברהם ומקבל על עצמו את בריתו להאמין בַּיִחוּד78 (ככתוב): [והקִמֹתי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם], להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י"ז, 7). אף זה עניין חשוב כמו הראשון79 כטעם למילה, ואולי הוא יותר חשוב מן הראשון.
שלמות המצוָה הזאת והנצחתה מתגשמות בכך שהמילה נעשׂית בגיל הקטנות. בזאת יש שלוש חוכמות80. הראשונה - שאילו השאירו את הקטן עד שיגדל, אולי לא היה עושׂה. השנייה - שאין הוא כואב כמו שכואב גדול, בגלל רכּוּת עורו ובגלל חולשת דמיונו, כי גדול חושב לנורא וקשה את הדבר שהוא מדמה שיקרה, לפני שהוא קורה. השלישית - שהוריו של קטן מקילים בערכו בשעה שנולד81, כי עדיין לא השתרשה אצל הוריו הצורה הדמיונית המחייבת לאהוב אותו; מפני שאותה צורה דמיונית גוברת רק על-ידי מגע ישיר. היא גְדֵלָה עם גדילתו. אחרי-כן מתחילה אותה צורה דמיונית לפחות וגם להימחות. שכּן אין אהבת האב והאם את הנולד בשעה שהוא נולד כאהבתם אותו כשהוא בן שנה, ואין אהבת בן שנה כאהבת בן שש. לכן, אילו השאירו אותו שנתיים או שלוש, היה זה מחייב ביטול המילה בגלל חמלת האב ואהבתו אותו. אבל בשעת לידתו צורה דמיונית זאת חלשה מאוד, ובמיוחד אצל האב שהוא המצוּוה בְּמִצְוָה זאת.
המילה היא בשמיני כי כל בעל-חיים חלש מאוד ולח ביותר בשעה שהוא נולד. כביכול הוא עדיין בבטן עד תום שבעה ימים. אז הוא נמנה בין מי שיש להם מגע ישיר עם האוויר. הלא רואה אתה שגם בבהמות הושׂם לב לעניין זה: [כן תעשֹה לשוֹרך, לצאנך:] שבעת ימים יהיה עם אמו; [ביום השמיני תִּתְּנוֹ לי] (שמות כ"ב, 29). לפני כן הוא, כביכול, נֵפֶל. כן הוא לגבי האדם. כעבור שבעה הוא נימול. הדבר הפך קבוע, ולא נתת דבריך לשיעורין82."
מקור

יום שבת, 14 באפריל 2012

יהדות ואמונה

בניגוד למה שעשוי להשתמע מהפוסט הקודם ("חתונות וכל המסביב"), אני בהחלט מרגישה את עצמי יהודיה. אני אפילו מאמינה באלוהים.

הבעיה מתחילה כשאנשים מגדירים אותך "מאמין" רק אם אתה מאמין בדיוק במה שהם מאמינים. כאשר הם מנכסים את אלוהים ואת היהדות כולה לעצמם ואומרים שמי שלא מאמין בדיוק בזה, הוא לא יהודי, או לפחות לא מאמין ביהדות.

וזה לא נכון. התנ"ך, המשנה והתלמוד כולם פתוחים לפרשנויות רבות. נכון שככל שאתה קורא ומעמיק יותר, ככל שאתה מתעמק יותר, אתה קולט את רוח הדברים ויכול לפרש את הכתובים בהצלחה רבה יותר. ולמרות זאת, יש כל כך הרבה חילוקי דעות בין הפרשנים, וכל כך הרבה זרמים בדת הקטנטנה הזו שנקראת יהדות ("שני יהודים, שלוש דעות") שלמה בעצם לא לקבל את העובדה שגם לי יש דעה ופרשנות משלי - רק כי אני לא רבנית? כמובן שאני לא מכריחה אף אחד להאמין במה שאני מאמינה, מצדי להיות היחידה, אבל זה פוגע כאשר טוענים ש"זו לא היהדות". זו כן היהדות, פשוט היהדות כפי שאני רואה אותה. ואם אני טועה - במה זה מפריע למישהו?

אז במה אני מאמינה?

קודם כל, אני מאמינה באלוהים. וזה לגמרי מתוך בחירה. נשמע קצת הזוי "לבחור" להאמין באלוהים, אבל כך אני מרגישה: אני רוצה להאמין ולכן אני מאמינה. במשך שנים רבות התקשיתי להאמין, כי אני מאוד ריאלית ומדעית, וישות מיסטית שאין שמץ הוכחה לקיומה לא כל כך מסתדרת עם צורת המחשבה ועם ההיגיון שלי.

ובכל זאת אובדן התמימות הזה קשה לי מדי. המחשבה שאין שום כוח עליון ש"מפקח" על העולם, משמעה בעצם שאין למי לפנות. אני רוצה שיהיה לי למי לפנות, ורוצה לתת לו שם.

אז שמתי לב שכאשר מאמינים, כאשר משקיעים אנרגיות חיוביות באמונה שאני מבקשת משהו ומנסה להיות טובה כדי שאזכה למבוקשי - הדברים נוטים יותר להסתדר. מחשבה חיובית יוצרת מציאות חיובית. אז אני רוצה לקרוא לזה אלוהים.

אלוהים מבחינתי הוא טוב ומיטיב. באמת טוב, ולא טוב רק כשטובים אליו - שזו ההרגשה שנוצרת כשאומרים שהוא מתנגד להומוסקסואלים או מעניש את מי שנוסע בשבת.

אני לא מאמינה שלאלוהים באמת אכפת מרוב המצוות שטוענים שהוא זה שאמר שצריך לעשות אותן. לדוגמא: הפרדה בין בשר וחלב, שמירת שבת, שמירת כשרות בפסח וכו'. אני כן חושבת שיש הרבה מאוד היגיון מאחורי חלקן.

שבתות וחגים למשל: כל אחד צריך מה שנקרא "יום טוב", זמן מנוחה. זה לא בשביל אלוהים, אלא בשביל עצמנו, כדי ליצור אווירה קצת שונה, ואחר כך יהיה קל יותר לחזור לשגרה. רוצים להתייחס לזה כאל מצווה שאם לא מקיימים אותה נענשים משמים? זכותכם, אבל אני לא רואה את זה ככה. אני חושבת שאי קיום המצווה הוא עונש מספיק. אם אני מתייחסת לשבת כמו אל כל יום אחר, עובדת ולומדת, ולמעשה אין לי יום מנוחה, למה שאלוהים יעניש אותי על זה? האם העובדה שאין לי יום מנוחה אינה עונש מספיק? זו בדיוק הסיבה שלא מקובלת עליי הפרשנות לפיה אין לנסוע בשבת. אם זו הדרך שלי לצאת מהשגרה, האם יש מישהו שמותר לו לאסור את זה עליי?

המצוות שבין אדם לחברו הן היפות ביותר מבין מצוות היהדות. הן בעצם הסיבה שאני מרגישה יהודיה. לדוגמא, "ואהבת לרעך כמוך" ("זו התורה כולה על רגל אחת") זה מקסים בעיניי. המצווה לשלום בית גם היא יפה מאוד. יש עוד הרבה מצוות כאלה, ביניהן הברורות כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", וגם כאלה שהושקעה בהן יותר מחשבה: "כבד את אביך ואת אמך" (אני מסרבת לקבל את הפרשנות לפיה האב קודם ולכן צריך קודם לכבד אותו - זה לא מה שמשתמע מכאן לדעתי), "לא תעמוד על דם רעך", מצוות ביקור חולים ורבות אחרות.

 אמירה יפה היא: "אלוהים עוזר לאלו העוזרים לעצמם". כך שברור שאין טעם לבקש מאלוהים שייתן לי משהו בלי שאתאמץ למענו. אלוהים לא יעשה את העבודה במקומי. בדיוק להיפך, אלוהים מעודד עבודה קשה, לדעתי.

ומה לגבי הפחד? לקיים מצוות מתוך פחד שאלוהים יראה אותי מפרה מצווה ויעניש אותי? למה צריך לפחד מאלוהים אם הוא אכן כל כך טוב כמו שאומרים עליו? אני לא מפחדת מאלוהים. אני שלמה עם עצמי רוב הזמן, ומרגישה שהדברים שאני עושה נכונים. לכן אני לא חושבת שיש לי ממה לפחד. כאשר אני לא שלמה עם משהו שאני עושה, המצפון שלי מייסר אותי על כך, אני מתחרטת, וזה בעיניי עונש מספיק, ברוב המקרים. כאשר אני מעליבה מישהו, לדוגמא, זה בעיניי חטא, וכואב לי שהעלבתי אותו למרות שהרי לא נעלבתי בעצמי. וזה בעיניי סוג של עונש, ואולי הוא לא בא מאלוהים, ולמרות זאת אני רואה זאת כך. אלוהים מציג מודל מסוים שאני שואפת להשתוות אליו. מודל של טוב לב, של חסד, של סליחה, של רחמים. כנראה שלא אצליח, אבל אני רוצה לנסות. וזוהי משמעות היהדות בעיניי.

יום שישי, 13 באפריל 2012

חתונות וכל המסביב


רבנות וכפייה (לא, זה לא הולך להיות פוליטיקלי קורקט)

כהרגלי בקודש להתעניין בנושאים שלא קשורים אליי (אני לא מתכננת שום חתונה בעתיד הקרוב), בדקתי לאחרונה קצת את נושא החתונות. זה התחיל מחברה בפייסבוק שרוצה להתחתן בפראג ולא דרך הרבנות. באחד הפוסטים שלה בנושא היה קישור לאתר משרד הפנים. נכנסתי מתוך סקרנות, וראיתי איך מתחתנים דרך הרבנות בארץ. חשכו עיניי.

פרוצדורת החתונה דרך רבנות
וגם: פתיחת תיק נישואין

אז מה צריך לתת לרבנות כדי שיואילו בטובם לחתן אותי? (בקישור השני)
- תעודת זהות עם ספח - אין בעיה.
- שלוש תמונות פספורט - נניח שאין בעיה, למרות שממש לא ברור בשביל מה הם צריכים אותן, ועוד שלוש.
- תעודת נישואים או כתובה מקורית של ההורים - בשביל מה בדיוק? לא רוצה לתת להם את זה. לא עניינם איך ההורים שלי התחתנו (ההורים שלי התחתנו ברבנות עצמה, פיזית. ועם זאת, איך זה בדיוק קשור לנושא? אני מסרבת לתת תעודות פרטיות כאשר אין בהן שום צורך).
- תשלום אגרה בסך 600 ש"ח - גזל, גניבה ועושק, אין מילים אחרות. אמנם זה כסף קטן לעומת החתונה, ועם זאת, הרבנות מקבלת גם ככה את רוב הכסף של המדינה שלא הולך על ביטחון. הם לא צריכים לקחת עוד כסף ממי שבסך הכל מבקש להתחתן.
- עדים - כמובן גברים בלבד ושאינם קרובי משפחה - כפייה דתית והדרת נשים. קפצו לי.
- אישור מקווה (חה! חה! חה! פירוט בהמשך).

מה מקבלים תמורת ה-600 ש"ח (מלבד העובדה שהם עושים טובה ומחתנים אותך):
- פתיחת תיק נישואין - לא עולה להם גרוש.
- פרסום בעיתונות - לא רוצה. שכחו מזה. לא יקרה. בהתחלה לא הבנתי בכלל לצורך מה, אחר כך הבנתי (כדי שאם אני כבר נשואה אז לא אוכל להתחתן מאחורי גבו של "בעלי"). אז שכחו מזה. לא מאמינים לי שאני לא נשואה עדיין (למרות שנתתי לכם תעודת זהות כולל ספח)? אל תאמינו.
- כתובה - פטריארכלית, שוביניסטית ומפלה כמובן. טוב שזה לא פשוט טופס רכישה.
- תעודת נישואין.
- רב לעריכת החופה (כמובן שצריך להוסיף לו הוצאות נסיעה לחתונה).

כל אלה בטח לא עולים להם 600 ש"ח וגם לא 100 ש"ח. ביזיון. אבל ניחא, לא בזה העניין.

טוב, עכשיו תנו לי סיבה אחת טובה להתחתן ברבנות ואני מבטיחה לעשות את זה. תשובות כמו "זו המסורת", "כולם עושים את זה" ו"ככה צריך" אינן עונות להגדרה של "סיבות טובות" על פי רוח הבלוג, ולכן לא יתקבלו.

כדי שלא תגידו שאני רק דורשת, אתן עכשיו את כל הסיבות למה לא להתחתן ברבנות:

1. אין שום צורך. אני יהודיה, הילדים שלי יהיו יהודים. זאת על פי כל פסקי ההלכה. ברגע שאני יהודיה, הילדים שלי יהודים ואין צורך ביותר מזה. אז לכל מי שחושש שאם הוא מתחתן בחתונה אזרחית, או לא מתחתן בכלל, הילדים שלו לא יוכלו להתחתן ברבנות - בדקתי, וזה לא נכון. בהחלט יכולים על פי ההלכה (למרות שכנראה יציקו להם כי הם לא יביאו את הכתובה של הוריהם). הרבנות כמובן לא מפרסמת את המידע הזה, כי היא מפסידה ממנו כסף. כמו כן, על פי ההלכה, כל מה שצריך כדי להתחתן זה טבעת ואת המשפט "הרי את מקודשת לי", וזהו, נשואים. אין שום צורך ברב או בקשקושים אחרים. גם את זה הרבנות כמובן יודעת ולא טורחת לפרסם, למרות שהיו אנשים שנאלצו להתגרש בגלל בדיחה שכללה את המשפט הזה.
אני חושבת שטקס החתונה היהודי הוא יפה בבסיסו וגם הייתי רוצה אותו (עם התאמות קלות, כדי שלא ייראה כאילו החתן קונה אותי מאבא שלי, כמו שזה נראה ברוב החתונות כשהכלה עומדת כמו גולם). היין, הטבעת, הכוס וכו'. וזה אומר שאהיה נשואה כדת וכדין. פשוט לא יוכר על ידי הרבנות. וזה בדיוק מה שאני רוצה.

2. גם ככה אפרנס את הרבנות כל חיי באמצעות כספי המיסים. לא רוצה לתת להם עוד כסף. עכשיו הזמן להיות נחרצת: ממני הם לא יקבלו עוד אגורה!

3. אני לא רוצה רב בחתונה שלי. זכותי, לא? סתם בן אדם זר ומשתמט שלא מכיר אותי ודורש ממני כל מיני אישורים מטופשים, שלא לדבר על הטיפ שהוא לוקח למרות שאסור לו. ובכלל, למה שבן אדם זר יחתן אותי? למה בכלל שאיש דת יחתן אותי? מה לו ולי? הוא לא מייצג את הדת בעיניי, לא את הדת שלי בכל אופן. אני רוצה אדם שאני מכירה, ואם הטקס לא מוכר במדינה, מצדי שלא יהיה מוכר.

4. לחיי היום יום שלי אין שום קשר לרבנות. יותר מזה: לשום אספקט בחיי אין קשר לרבנות. חתונה זה אמנם יום מיוחד, אבל לא עד כדי כך מיוחד שיש צורך לערב בו מוסד שכל קשר ביני לבינו הוא כספי בלבד (כל המיסים שזורמים ועוד יזרמו אליהם).

 5. סוף סוף הגענו לאישור המקווה. איך אומרים בעדינות? אני למקווה לא הולכת. נקודה. (ניסיתי לנסח בעדינות, כנראה שלא הצלחתי.) אפילו אם נתעלם מסיפורי הזוועות על נשים שקצה ראשן בצבץ מתוך המים והבלנית דחפה להן אותו פנימה עם הרגל, אפילו אם נניח שההיגיינה שם מוצלחת כנגד כל הסיכויים, אפילו אם נניח שהבלנית לא באמת ניגשת ובודקת אותי כשאני עירומה - אני לא הולכת לשם. שוב, אני מניחה לצורך הוויכוח שכל זה שטויות (למרות שאין לי שום הוכחה שזה באמת לא נכון), ועדיין כל מה שאני מרגישה זה דחייה וגועל. לא מוכנה להתפשט בפני אדם זר שלא לצורך רפואי. לא מוכנה להיכנס לבריכה כדי "להיטהר" כשאני לא מאמינה בזה בכלל. אני רואה בזה השפלה ומרגישה שזה נכפה עליי כנגד רצוני.
אבהיר: מי שרוצה ללכת למקווה, אין בעיה. מי שבאמת מרגישה רצון לעשות את זה, מי שיש לה אמונה ורוצה להיטהר, מי שלא רואה בזה שום השפלה אלא דווקא כבוד, מי שבכלל לא אכפת לה ולא עושה עניין - אין לי שום בעיה עם כל זה. לכו למקווה ועשו חיים ולא תהיה לי טיפת ביקורת עליכן. כל מה שאני מבקשת הוא שלא תכפו את זה עליי. אני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. מבחינתי לא להתחתן בכלל, ורק לא ללכת למקום הזה. וזו זכותי!


כבר דיברתי על הנושא הזה עם כל מיני אנשים. בדרך כלל התשובה הקונפורמיסטית המצויה היא: "אבל זה נורא חשוב להורים". אין לי כל ספק שארצה להתחשב בהורים של החתן שלי. אבל עם כל הכבוד אליהם, זו לא החתונה שלהם. זה בכלל לא אירוע שלהם. באותה מידה, זה גם לא אירוע של ההורים שלי, שגם כן היו שמחים שאתחתן דרך הרבנות, ועם כמה שאני אוהבת ומעריכה אותם, אני ממש לא שואלת אותם איך להתחתן. אם בני משפחה אוהבים אותנו באמת, הם צריכים לכבד את הבחירות שלנו, ויותר מזה: אם אנחנו אומרים להם שזה מה שעושה לנו טוב, הם צריכים לרצות שזה מה שנעשה - כי הם רוצים שיהיה לנו טוב! הרי זו המשמעות של משפחה!


ואז אומרים לי: "נו, אז איך תתחתני?"

בוקר טוב, יש דבר כזה, חתונה אזרחית. נכון שהיא חייבת להיות בחו"ל, אבל לי אין שום בעיה עם זה, זה בסך הכל לצורך הרישום. זה האידיאל מבחינתי: טקס (בלי רב) בארץ, ורישום בחו"ל. אחר כך חוזרים לארץ עם תעודת הנישואין ונרשמים במשרד הפנים, וכך נחשבים לנשואים לכל דבר ועניין ומקבלים את כל ההטבות של זוגות נשואים.


איפה הכסף?

 אז קראתי את הכתבה הבאה: תעצרו את ההכנות לחתונה, אין לי כסף

כתבה משעשעת לכל הדעות, ואפילו מאוד הסכמתי עם הכותבת עד האמצע בערך, כי חשבתי שהיא מציגה את השטויות שעושים היום בחתונות, מסבירה כמה כסף זה עולה, ואומרת שזה בעצם מיותר. בפועל, היא רוצה ומתכוונת לעשות הכל, ורק מקטרת שהמדינה צריכה לפקח על המחירים המטורפים.

ממ. כן. יופי.

<ראש בקיר>

אז בואו נעבור סעיף סעיף על מה שעולה כל כך הרבה כסף, לפי הכתבה. מבהירה מראש: מי שיש לו כסף לכל הדברים האלה, ורוצה לעשות אותם, אין לי שום בעיה עם זה. הבעיה שלי היא עם מי שאין לו, ואפילו לא באמת רוצה.

200 מוזמנים לחתונה: ברצינות? 200 מוזמנים? מי שקרא את הכתבה, יודע שמדובר אך ורק בצד של הכלה כי לחתן כמעט אין אורחים. 200 מוזמנים לאדם אחד? זה מזכיר לי מה אני אומרת לאנשים שיש להם בפייסבוק 900 (או 1900) חברים: אין שום סיכוי שאתם מכירים את כולם, שלא לדבר על אומרים להם שלום ברחוב.
הגיע הזמן לשנות פה קצת את הגישה. לחתונה מזמינים רק אנשים שבאמת אכפת להם שאתם מתחתנים, ושלא רואים בהזמנה לאירוע עול. אנשים שבאמת משמח אותם לבוא, ולא באים רק כי אתם נגררתם בעל כורחכם לאירוע שלהם.
ומה זה אומר? זה אומר אנשים שבאמת נפגשים איתם גם כשאין מחויבות, ואנשים שבאמת מדברים איתם בטלפון, ואנשים שבאמת יש לכם על מה לנהל איתם שיחה! כלומר: בלי דודים שפוגשים פעם בשנה, בלי קולגות לעבודה שהם אפילו לא חברים שלכם ("הוא מהצוות שלי, לא נעים"), בלי בני דודים של בני דודים, בלי אנשים שהיו איתכם פעם בקמפינג.
והכי חשוב: די כבר עם המסורת של להזמין חברים של ההורים, ובכלל להזמין אנשים שאין לכם שום יחס אליהם רק כי ההורים רוצים. צאו מזה: זה אירוע שלכם ורק שלכם, לא של ההורים שלכם, וכמו שאמרתי קודם, המשפחה צריכה לרצות שיהיה לנו כיף ולא להעיק עלינו.

די ג'יי: 4000 ש"ח, מסתבר. טוב, אז אני לא אשלם מחיר כזה רק בשביל מוסיקה שאפילו אסור לי לבחור. רשימת שירים אני יכולה להכין לבד, גם דיסקים עם השירים האלה כל ילד בן 12 יודע להכין, וזה בטח לא יעלה לי 4000 ש"ח.
עוד עניין: אני שונאת מוסיקה מזרחית. ולכן לא תהיה מוסיקה מזרחית בחתונה שלי, אפילו לא שיר אחד. גם לא יהיו טראנסים. גם לא יהיו שירים מפגרים ורדודים. זה לא אומר שהמוסיקה חייבת להיות קלאסית, אבל היא חייבת להיות איכותית, ועוד לא יצא לי להיות בחתונה שהיו בה רק שירים כאלה. לכן אני לא לוקחת די ג'יי שאני לא מכירה.

צלם: סליחה, צלמים. אז אחד אחד.

צלם סטילס: מבינה למה צריך, אפילו רוצה אחד כזה (אחד, לא חמישה), ועם זאת לא מתכוונת לשלם לו אלפי שקלים. אני מכירה מספיק אנשים שיודעים לצלם, ובלית ברירה אשתמש בסטודנט לצילום, כי העקרונות שלי חשובים לי יותר.

צלם וידיאו: בשביל מה, אין לי מושג. אני לא יושבת ורואה סרטים של חתונות. מי שכן, אין בעיה, אבל אני עדיין לא מבינה למה זה צריך לעלות כל כך הרבה כסף. מקסימום מבקשים מהאורחים שיצלמו את החופה באייפון ("אבל זו חתונה!!!" טוב, מה שתגידו, אבל אל תתלוננו שזה כל כך יקר).

צלם מגנטים: די כבר עם זה. בכל חתונה עושים את זה היום. מודה שזה היה נחמד בפעם הראשונה, אחרי כן זה נמאס. חוץ מזה, מדובר בסתם גימיק ולא במשהו שלגיטימי שיעלה כל כך הרבה כסף.

מצלמות רחף: הגזמתם לגמרי. אין מילים.

שמלה: מכל הדברים ה"חתונתיים", זה היחיד שאני באמת באמת רוצה, ועם זאת, לא מוכנה בשום אופן להוציא עליו כל כך הרבה כסף. יש שמלות לבנות יפות, יש שמלות לרכישה באינטרנט, יש יד שנייה, יש הרבה אפשרויות מלבד לגשת לסלון כלות ולשכור (לשכור! לא לקנות!) אחת ב-10,000 ש"ח.

עוד שמלה: אה, כן, מדובר בשתי שמלות. כי כמובן שחייבים אחת לטקס ואחת לריקודים. <ראש בקיר> הגזמה פראית - ואני עוד באמת אוהבת שמלות כלה. החלק הקיטשי והנשי שבי מודה.

בגדים בשבילו: ברור שצריך, ולא הייתי רוצה שהחתן שלי יעמוד שם בסנדלים ובגופייה, אבל מי אמר שאלה חייבים להיות בגדים חד פעמיים שיעלו המון כסף? למה אי אפשר לחפש טוב ולמצוא משהו גם יפה וגם לא יקר?

נעליים לשנינו: יש המון נעליים לבנות ואני לא רואה סיבה שהן יעלו אלפי שקלים. גם נעליים לחתן לא צריכות להיות נעליים שהוא ישתמש בהן אך ורק בחתונה, ואתם יודעים מה? החתונה אפילו לא חייבת להיות ההזדמנות הראשונה שלו לנעול אותן, רחמנא ליצלן!

תכשיטים: לא הייתי קונה תכשיטים באופן מיוחד. עודף תכשיטים נראה לי מוגזם והזוי. מה הבעיה לשאול מחברות או מהמשפחה תכשיטים שמוצאים חן בעיניי לערב אחד? אפשר לחשוב.

עיצוב שיער: עוד פעם סלון כלות. לא, לא, לא הולכים לשם. די עם זה. הולכים למספרה ואומרים שיש בערב מסיבה במשרד. כמה זה כבר יעלה?

איפור כלה: בשביל מה לעזאזל צריך איפור מקצועי? ממילא רוב האיפורים המקצועיים נראים זוועה. אני בספק שיש כלה שבאמת לא מכירה אף חברה שיודעת לאפר.

קישוט הרכב: מי בכלל מסתכל על הרכב של החתן והכלה? וגם אם נניח שנורא רוצים את זה, אם "קישוט הרכב" באמת נכלל כסעיף בהוצאות הרציניות, אתם בבעיה גדולה.

הזמנות מגניבות: ונניח שהן לא יהיו מגניבות, אז פחות אנשים יבואו? אגב, אם באמת מזמינים רק את הקרובים, אין שום צורך בשליחת הזמנה רשמית אם רוצים באמת לחסוך בכסף. תרימו טלפון! שלחו מייל!

אלכוהול תוצרת חוץ: אני אפילו לא רוצה אלכוהול בחתונה שלי, שלא לדבר על תוצרת חוץ (מוכנה להתפשר על האלכוהול, לא על תוצרת חוץ). לא מוציאה על זה כסף. שהאורחים יקנו לעצמם אלכוהול תוצרת חוץ בזמנם החופשי.

"משהו מיוחד משלכם שידברו עליו אחר כך": אפילו בשביל האורחים הכי קרובים (כנראה חוץ מההורים), חתונה היא בסך הכל עוד חתונה. ממש לא מבינה למה צריך שידברו על החתונה שלי אחר כך. מצדי שלא יזכרו אותה בכלל. לא מספיק שאני זוכרת?


ולבסוף הטענה המגוחכת: "לא ייתכן שהמדינה לא מפקחת על המחירים האלה". כאילו, ברצינות? המדינה צריכה לפקח על מחירים של צלמי מגנטים ושל אלכוהול תוצרת חוץ? מדובר במסיבה. איזו מדינה בעולם מפקחת על מחירי מסיבות? מי גרם למחירים האלה, אם לא המתחתנים בכבודם ובעצמם? אם לא תשתפו פעולה, המחירים יירדו. תמשיכו לשתף פעולה וככה זה ייראה.

לסיכום: רוצים לקחת משכנתא רק כדי להתחתן, אין בעיה. לא לכולם יש מאות אלפי שקלים להוציא על ערב אחד, ולא כולם מזמינים רק אורחים שיש להם כסף לתת (ובכלל מגעילה אותי גישת ה"לכסות את המנה", אם אתה לא רוצה מישהו בחתונה שלך רק כי אין לו מספיק כסף לתת - עדיף שלא תזמין אותו בכלל). לכן אנשים באמת לוקחים הלוואות רק בשביל להתחתן. וזה מגוחך. קצת פרופורציות, אנחנו מדברים פה על ערב אחד בסך הכל, שהוא התחלה של חיים שלמים משותפים. צריך אחר כך לקנות בית, לשלם על אוכל ועל ארנונה, כשנולדים ילדים זה גם עולה המון כסף. בקיצור, כל העתיד המשותף עולה המון כסף, החתונה היא רק כמה שעות ולא צריכה לבוא על חשבון העתיד.

אז מי שבכל זאת רוצה את כל זה, שלא ילך אחר כך לרוטשילד לבכות שהמדינה אשמה במחירי הדיור ושאין לו כסף לקנות דירה. כי ידעתם את זה מראש.

יום חמישי, 12 באפריל 2012

על התחסדות

או: בואו נקרא לילד בשמו.

לא אוהבת כחל ושרק. בואו נדבר לעניין.

לפני זמן מה קראתי בפורום (אני כל הזמן קוראת פורומים) שמישהי מכנה אכילת בשר "אכילת חיות מתות". כל שאר הגולשים לא התייחסו, מלבד אחת שקפצה ואמרה: "אבל למה את קוראת לזה חיות מתות? יש פה אנשים שאוכלים בשר וצריך להתחשב, למה לא לומר 'מוצרי בשר'?" חלק הסכימו איתה וחלק לא, והיא המשיכה להתעקש שלקרוא לבשר "חיות מתות" זה חוסר התחשבות.

טוב, אז הנה: אני לא צמחונית, אוכלת בשר, חיות מתות. ולא אכפת לי שיגידו לי את זה, ולא אכפת לי שיתייחסו לזה כך. אומניבורית. נכון, מיוזמתי לא אתייחס לבשר שאני אוכלת במושגים האלה. מיוזמתי אגיד "היום אכלתי עוף" ולא "היום אכלתי תרנגולת מתה". אבל לא אכפת לי שיאמרו לי שזה מה שעשיתי בעצם, וזה בטח לא פוגע בי. כי זו פשוט האמת. לא מצליחה להבין למה אנשים נפגעים מהאמת.

אחפש דוגמא אחרת כדי לראות אם אצליח להבין:

(יש לי דוגמא על ברית מילה, אבל אני שומרת אותה לפוסט על ברית מילה.)

נניח שיטיחו בי שאני יושבת וקוראת בפורומים וכותבת בלוגים במקום ללמוד, וזה לא חלילה שאין לי מה ללמוד. זה בלשון עדינה. בלשון פחות עדינה, אני סתם מבזבזת את הזמן ומחפשת תירוצים לא ללמוד. נכון? כן. =) מעליב? לא. למה שאיעלב כשזו האמת ואני מודה בכך בעצמי, גם אם אני הייתי בוחרת להגדיר זאת אחרת? כן הייתי נעלבת אם זה לא היה נכון. למשל, כבר קרה שישבתי ולמדתי אבל היה פתוח חלון נוסף בנושא אחר, ומיד הוטח בי שאני לא לומדת וסתם מבזבזת את הזמן. זה מעליב! כי זה לא נכון! =)

עקרון הרצף

קראתי את הספר הזה בשנה שעברה בעקבות המלצה באתר "באופן טבעי".

קצת לינקים לחומר בנושא:
עקרון הרצף - האתר הרשמי
עקרון הרצף - ויקיפדיה
עקרון הרצף - באופן טבעי

אנסה לתמצת כאן במה מדובר (הספר מומלץ כתמיד), ולהסביר מדוע הספר נגע בי כל כך. אם לא אדייק בפרטים, עמכם הסליחה, הספר אינו ברשותי. אשתדל ככל יכולתי לשמור על רוח הדברים, וזה בעצם העיקר.

קודם כל, התרגום העברי מטעה: על העטיפה כתוב "לגדל ילדים מאושרים", משמע מדובר בספר הדרכה להורים. אז ממש לא. הסופרת, ג'ין לידלוף, לא כתבה את הספר כאמא - היא עצמה כלל לא אמא - אלא כבת. היא מספרת שם על ילדותה ומפרשת אותה בעזרת הכלים החדשים שרכשה במחקר שלה.

אז במה עסק המחקר? לידלוף הצטרפה לחבורת איטלקים למסע ביערות ונצואלה, לחיפוש יהלומים. הם פגשו שם כמה שבטים אינדיאנים וחיו איתם במשך זמן מה, בעיקר עם שבט שנקרא שבט היקוואנה. לידלוף הוקסמה מאורחות חייהם של האינדיאנים וחזרה לשם עוד ארבע פעמים לתקופות ממושכות, כדי לבסס את המחקר, אם כי היא מעידה שלקח לה הרבה זמן לשים לב שיש בכלל מה לחקור, ולהגיע למסקנות (דיברנו על ראש סגור, נכון?).

לידלוף שמה לב להבדלים משמעותיים בין האינדיאנים לבין המערביים. ומה ההבדל? האינדיאנים היו מאושרים. הם באמת היו מאושרים, שמחים בחלקם ובעלי גישה חיובית לכל דבר. לדוגמא, היא מסבירה, האיטלקים היו שריריים וחסונים יותר מהאינדיאנים, אך בכל פעם שנאלצו לשאת משאות כבדים הם קיללו ורטנו, התרגזו כאשר המשא נפל, התרגזו כאשר מעדו, התעייפו מהר. האינדיאנים, לעומתם, נשאו את המשאות בלי תלונה אחת, כי אם להיפך: תוך כדי פטפוטים וצחוקים ביניהם, צחקו כאשר המשא נפל, צחקו כאשר החליקו בנחל ורגליהם נפצעו מהסלעים. הם לא בזבזו אף טיפת אנרגיה על להתעצבן מהסיטואציה, כי הם כלל לא העלו בדעתם שזו סיטואציה מעצבנת שלא היו רוצים להיות בה. ולכן לא היתה להם כל בעיה לסחוב את המשאות בקלות רבה מהאיטלקים החסונים.

עיקר הספר מתמקד בילדים. ילדי האינדיאנים שראתה לידלוף תמיד התנהגו יפה, תמיד צייתו בשמחה ובחיוך למבוגרים, מעולם לא התפרעו ולא השתוללו. התינוקות כמעט ולא בכו, אלא היו רגועים, שלווים ורפויים תמיד. לידלוף התמקדה בעיקר בילדים ובתינוקות, שכן לטענתה, היקוואנה חיים לפי הטבע, כפי שבני אדם אמורים לחיות, והם מגדלים את ילדיהם כפי שגודלו ילדים מאז ומתמיד. העולם המערבי המודרני הוא לא יותר מאשר פסיק באבולוציה, ואבות אבותינו חיו בדיוק כמו האינדיאנים: מאושרים, לפי עקרון הרצף. זה בטבע שלנו, להיות מאושרים. אנחנו במערב התרחקנו מזה מאוד (אתם מכירים אדם כלשהו שהוא באמת ובתמים מאושר?), אבל הרצף טבוע בכולנו אם נרצה ואם לא. בקריאת הספר אפשר להתחבר אליו קצת.

טוב, אז איך האינדיאנים מגדלים ילדים? הם מקשיבים לאינסטינקטים שלהם ומתבססים על הטבע. מה זה אומר?

האספקט הראשון, ואולי החשוב מכל, הוא הצורך של תינוק במגע אנושי. יש לזה מודעות כיום, אבל אין הבנה מספקת. לידלוף מסבירה שאצל האינדיאנים, כמו אצל אבות אבותינו, אי אפשר להניח תינוק בעריסה (מאיפה יביאו עריסה בכלל?) או על הקרקע בג'ונגל, כי הרי יטרפו או ירמסו אותו מהר מאוד. ולכן התינוק נישא על הידיים לכל אורך שלב חוסר האונים הראשוני. והתינוק מצפה לזה. תינוק שנולד לנו במערב אינו שונה כלל מתינוק שנולד לאינדיאנים, או מתינוק שנולד לפני 10,000 שנה: זה בדיוק אותו תינוק והוא מצפה לאותם דברים. הגישה היום היא: "אסור להרגיל אותו לידיים, הוא צריך ללמוד שאי אפשר תמיד להחזיק אותו." אלא שהתינוק לא יכול להבין את זה. הוא עוצב לפחד להיות לבדו, לפחד להיות מונח כאשר כולם מסתובבים סביבו, כי טבועה בו הידיעה שזה מסוכן (תינוק קטן כל כך לא יכול להבין שאין בסביבה נמרים וקרנפים...). לכן תינוק מצפה להיות על הידיים כל הזמן.
עניין הנשיאה גם לא ייחודי רק לנו. גם קופות נושאות את צאצאיהן שזה עתה נולדו עד שהם יכולים להסתובב בכוחות עצמם. גם אמא חתולה נשארת עם הגורים שלה במשך הימים הראשונים ולא זזה מהם. רק לאחר מספר ימים היא קמה והולכת להביא מזון, וגם אז חוזרת אליהם מיד. גם קנגורו תינוק נישא על אמו (קנגורו הוא בכלל מקרה קיצוני של חוסר אונים מוחלט בעת הלידה).
עד מתי? אחד הדברים החשובים שלמדתי מהספר, והצלחתי להזדהות איתם בקלות, הוא שברגע שמפסיקים לברוח מילד, הרבה יותר קל לו להשתחרר ולא להיות תלוי. בדיוק להיפך מהגישה המקובלת של "לפתח עצמאות מגיל צעיר כדי שלא יהיה תלוי בהורים" (מודה שהיום נשמע לי שלפתח "עצמאות" בתינוק זה דבילי. הוא תלוי בכם ממילא לאוכל ולניקיון, ממילא הוא לא יכול כרגע להיות באמת עצמאי, אז מאיפה הרעיון לתת לו לבכות עד ש"ילמד"?). תינוק שגודל על פי הרצף יודע שאמא שלו שם בשבילו, הוא יודע שהוא יכול לחזור לחיקה מתי שרק ירצה והיא לא תדחה אותו, ולכן אין לו שום בעיה לרדת לרצפה ולהתחיל לחקור את הסביבה. היא נמצאת תמיד בסביבה, והוא מוודא: יורד לרגע לרצפה ומיד חוזר אליה. יורד שוב, מתרחק קצת וחוזר. הוא רואה שהיא לא הולכת לשום מקום, שאינה דוחה אותו, ולכן אין לו שום בעיה להתרחק ולחקור וכך, רק כך, הוא מפתח ביטחון ועצמאות של ממש.
כאשר אנחנו דוחים את התינוק מעלינו, ולא נותנים לו את מה שהוא באמת רוצה, אמנם במציאות המודרנית הוא בדרך כלל לא נטרף על ידי נמר, אבל הוא מרגיש דחוי. ולא פלא, כי אנחנו באמת דוחים אותו. לא רוצים אותו עלינו, לא רוצים אותו איתנו כל הזמן. מה הפלא שהוא לא מרגיש רצוי? איך אפשר לפתח ביטחון עצמי כשאתה מרגיש שאמא שלך, בכבודה ובעצמה, לא רוצה אותך?

עוד דבר חשוב: בניגוד למה שמקובל לחשוב כששומעים על עקרון הרצף ועל נשיאת התינוק 24/7, אין הכוונה שאמא שלו צריכה להפסיק את כל עיסוקיה ולטפל אך ורק בו. ממש לא, למעשה בדיוק להיפך. התינוק מצטרף לחיים שלה, והיא לא צריכה וגם לא רוצה לשנות את אורחות חייה ואת כל מה שהיא מכירה ואוהבת בגלל שהוא שם. ברור שאף אמא, ולמעשה אף אדם, לא רוצה לבלות ימים שלמים אך ורק עם תינוק ולא לעשות כלום חוץ מלטפל בו. אפשר לצאת מהדעת ככה. גם האם צריכה חברה (ולא רק חברת תינוק) ותעסוקה בדיוק כמו אשה שאינה אם. ולכן האינדיאניות, לאחר שמתאוששות מהלידה, חוזרות לעבוד כרגיל עם שאר הנשים. התינוק על אמו כל הזמן, צמוד אליה, יונק מתי שרק רוצה, אבל היא לא מתרכזת בו אלא עוסקת בענייניה הרגילים, עובדת, מדברת וצוחקת עם חבריה. כמובן שהתינוק מקבל מדי פעם תשומת לב אישית, לא רק מאמו ומאביו אלא גם מהחברים לשבט, כולל הילדים. אבל באופן כללי, המסר הוא שהוא מצטרף לחיים שלהם וצריך ללמוד אותם, ולא הם אלה שצריכים לשנות פתאום הכל בגלל שהוא שם. ועם זאת הוא רצוי ואהוב ומקבלים אותו בדיוק כפי שהוא (קצת קשה להסביר את הנקודה הזאת בכמה משפטים - לכן אני באמת ממליצה לקרוא את הספר).
ואתם יודעים מה, זה מאוד הגיוני לי. ברור שאמא בחופשת לידה משתגעת כשהיא סגורה עם התינוק שבועות בבית, ומתה כבר לחזור לעבוד. ברור שילד לומד שהוא לא מרכז העולם כאשר משדרים לו שהוא באמת לא מרכז העולם - וזה לא אומר חלילה שהוא לא חשוב, כי מכבדים את רצונותיו וכל הצרכים המיידיים שלו מסופקים כמעט ללא דיחוי. לכן התינוקות האינדיאניים לא בוכים. איך ילד ילמד על העולם האמיתי אם לא יכיר אותו מיד כשהוא נולד?

יש עוד כמה אספקטים עיקריים, ביניהם לסמוך על כושר ההישרדות הטבעי של הילד, כלומר לא לרדוף אחריו ולשמור שלא ייפול ושלא יידקר מחפצים חדים וכו', אלא לתת לו ללמוד לבד. מדהים ומנוגד לכל תפיסת העולם שלנו ("תיזהרי! את תיפלי! תיזהרי! יש שם שפיץ! תיזהרי, זה חם!"), אבל זה קריטי, כי ברגע ששומרים על ילד מפני דברים שהוא יודע ומסוגל להיזהר מהם בעצמו, הוא מבין שהאחריות אינה עליו (ילדים הם יצורים סתגלתנים מאוד) ולכן באמת מפסיק להיזהר ועלול להיפגע. אספר בהזדמנות איך אני רואה שזה בא לידי ביטוי. בינתיים דוגמא: נניח שיושבים במעגל מסביב לאש ולידנו משחק חתלתול קטן. הוא קופץ מסביב ומתקרב לאש. ברור לכולנו שהוא לא הולך לזרוק את עצמו לתוך האש, נכון? אז למה זה לא ברור לנו אם במקומו זוחל שם תינוק? (אם זו לא דוגמא מספיק טובה, תשוו לקופיף. גם לגביו ברור לי לחלוטין שהוא לא קופץ לאש, ולכן אני מנסה בכל כוחי להשתחרר מהחשיבה המודרנית שאומרת שאם לא אחזיק את התינוק וארחיק אותו בכל הכוח מהאש, הוא יישרף. וזה לא קל.)

אחד האספקטים שהכי התחברתי אליהם באופן אישי היה הגישה שלפיה יש להאמין שהילד הוא טוב. אני מאמינה שהילד שלי הוא אדם טוב, מוצלח, מוכשר וחברותי, ולכן גם הוא מאמין שהוא כזה, רוצה להיות כזה וגם נהיה כזה. ואיך מראים לילד שמאמינים בו? לא מחמיאים לו בצורה המודרנית המוגזמת בכל פעם שהוא עושה משהו חברותי/חכם/נחמד. למשל, הילד צייר לאמא ציור? לא אומרים לו "וואו!!! איזה ציור מדהים!!! תודה רבה, ילד מקסים ומתוק שלי!!!" תוך התנפלות בחיבוקים ובנשיקות. לא, ההתלהבות הזו - לא רק שאינה מועילה לילד, להיפך, היא מעליבה. למה אתם מופתעים כל כך שהוא עשה משהו חברותי וחביב? אתם לא יודעים שהוא כזה? לא ברור לכם שהילד שלכם חברותי וחביב? בוודאי שהוא עושה מעשים חברותיים. כשמשדרים תדהמה ממעשים טובים, המסר לילד הוא שציפו ממנו שיעשה בדיוק להיפך. וכל מה שילד רוצה, כל ילד, הוא לנהוג לפי הציפיות של הוריו.
אז מובן שיש להתייחס ולא להתעלם חלילה: "תודה רבה, הציור יפה מאוד, בוא נתלה אותו וכו' וכו'". אבל בלי ההתלהבות והתדהמה המוגזמות.
התחברתי לגישה הזו באופן מאוד עמוק. כי כך בדיוק אני מרגישה. כל חיי התלהבו ממני ומדברים שעשיתי (ומניחה שלרוב הילדים עושים כך), תמיד ידעתי שזה מפריע לי ולא ידעתי להסביר למה. אז הנה באה לידלוף והסבירה לי למה. כי תמיד רציתי שלא יופתעו כשאני מצליחה במשהו, כי הרי מלכתחילה ציפו ממני שאצליח, כי ברור שאני מוכשרת וחכמה ויכולה להצליח, אז למה לא בעצם? כן רציתי שישבחו, שיתנו הכרה, אבל לא שיביעו תדהמה. אני זוכרת שהייתי מעמידה פנים שאני לא יודעת את התשובה, ואפילו טועה בכוונה, רק כדי לא לשמוע את המחמאות ההיסטריות האלו. לא ידעתי להסביר למה הן הפריעו לי, גם לא לעצמי, אבל אני זוכרת בבירור שכך עשיתי.


טוב, אומרים לי תמיד, נניח ששכנעת שיותר טוב ככה. אבל זה לא מתאים לחברה שלנו היום. איך בדיוק נושאים תינוק על הידיים כל הזמן? איך אפשר לעבוד ולהיפגש עם חברים כשהוא נמצא בסביבה? אנחנו כבר לא חיים בשבט... איך תעשי את כל זה?
אז לא אמרתי שאני מתכוונת לעשות את כל זה. בוודאי שאי אפשר ליישם הכל. אבל אני חושבת שחשוב מאוד לקחת את רוח הדברים. למדתי הרבה מהספר. גם אם אני לא יכולה לתת לילד שלי (הבהרה: אין לי ילד, וגם לא מסתמן אחד באופק) את כל מה שהוא מצפה לקבל לפי הרצף, לפחות אני מבינה מה היה אמור להיות. לפחות אני יודעת ממה לא להתעלם, אני מבינה למה קשה לו.
לידלוף אומרת שהדבר הכי מדהים הוא לראות איך אנחנו עוצמים עיניים כשזה נוגע לתינוקות שלנו, אבל מודעים לחלוטין לרצף כשזה נוגע לתינוקות של בעלי חיים. כמו בדוגמא עם האש למשל. כך, כשגור חתולים בוכה, ברור לנו לחלוטין שאמא שלו צריכה לגשת אליו ולא לתת לו לבכות עד לצרידות. בפועל עם התינוקות שלנו, אנחנו תומכים בקול רם ב"שיטת חמש הדקות". האבסורד המודרני.

ראיון מתורגם לעברית עם הסופרת - לטעמי חומר הקריאה המעניין ביותר מלבד הספר עצמו.

קצת תמונות של תינוקות, אי אפשר בלי זה. חתלתול, כלבלבים, קנגורו ג'ואי (אם כי לא כזה שזה עתה נולד), וכמובן תינוק אנושי.





יום רביעי, 11 באפריל 2012

על האתר "באופן טבעי", או: איך הפכתי לנון-קונפורמיסטית

מצאתי את האתר הזה בזמן שיטוטיי האינסופיים באינטרנט, באחד מניסיונותיי הרגילים לעשות כל דבר ורק לא ללמוד: באופן טבעי
זה לא האתר הראשון ולא האחרון שאני מוצאת, אך הוא בין הבודדים שנכנסו מיד לרשימת האתרים הקבועים שאליהם אני גולשת. הוא מכיל כל כך הרבה חומר ומידע, שלא הצלחתי לחשוב על שום נושא שרציתי לקרוא עליו עוד קצת ולא הופיע שם. אז פיתחתי את התחביב המוזר לקרוא על ענייני משפחה והורות לפעוטות - נושא שאין לי אליו שום קשר כרגע - וכל מידע אפשרי בנושא מופיע באתר הזה, עם המון דעות לכאן ולכאן ודיונים שריתקו אותי.

אמנם האתר קצת הרתיע אותי בהתחלה, כפי שאני מניחה שהוא ירתיע כל אדם שרגיל לחשוב לפי סטיגמות - כמוני. לקח לי הרבה זמן, והרבה הרבה קריאה ונבירה באתר, כדי לפקוח את העיניים ולהבין שאולי מה שלימדו אותי תמיד הוא לא בהכרח נכון. לא צריך לקבל שום דבר כמובן מאליו. אני משננת לעצמי את המשפט הזה בכל פעם שאני מרגישה שאני שוב חוזרת לחשוב "בדרך הרגילה", כמו כולם. בזכות האתר הזה התחלתי לגבש את הדעות שלי על כל נושא באופן עצמאי, לקרוא המון מחקרים ודעות לכאן ולכאן ולגבש דעה בזכות עצמי, ולרוב היא מנוגדת למה שלימדו אותי כל חיי.

למעשה, הפסקתי להאמין שהנורמות החברתיות הן נכונות רק משום ש"כולם עושים את זה". זה שכולם עושים את זה, לא אומר כלום. אני אחשוב על כל נושא ואחליט בעצמי מה נכון ומה לא. סוף סוף אני שואלת "למה" ומסרבת לקבל תשובות כמו "ככה כולם עושים" או "ככה מקובל" או "ככה תמיד אומרים".

אפילו בבית הספר מלמדים אותנו: "ואם כולם יקפצו מהגג?!" טוב, אז באתר הזה יש הרבה "קופצים מהגג", אבל הם לא מנסים לשכנע אף אחד לנהוג כמותם, אלא בעיקר מסבירים את משנתם ומה הוביל אותם לנהוג בניגוד לדרך המקובלת. ואתם יודעים מה? יש להם נימוקים הרבה יותר טובים בזכות השיטה שלהם, כי הם, בניגוד ל"כולם", באמת טרחו לחשוב עליה!

אז באילו נושאים רדיקליים מדובר? בנורמות חברתיות פשוטות ויומיומיות, שכל מי שאני מכירה בלי יוצא מן הכלל נוהג לפיהן מבלי לערער ומבלי לחשוב פעמיים. ברור שאלה הדברים הנכונים לעשות, לא? הנה כמה דוגמאות, שאני מתכננת לדון בחלקן בהרחבה בהמשך הבלוג:
- לידה בבית חולים
- עגלות וסלקלים
- תמ"ל לתינוקות
- חיתולים
- חיסונים
- ברית מילה
- חינוך פורמלי

מי מבין הקוראים הטיל אי פעם ספק בהזדקקות שלנו לכל אחד ואחד מן הדברים האלה? הרי מובן מאליו שכולם נחוצים לנו! ברור שעושים את זה! למה? כי ככה כולם עושים. יש לכם הוכחה ממשית? לא, אבל זה מה שכולם עושים ואומרים שזה נכון, אז זה נכון.
זהו, שלא. או לפחות: לא בהכרח.

כל הנושאים הנ"ל מהווים מדורים (מדור הוא אוסף של עשרות דפים ודיונים) באתר "באופן טבעי".

בכל פעם שניגשתי לקרוא מדור חדש, הטלתי ספק - בכל פעם מחדש! - שמשהו יצליח לשנות את דעתי בנושא, כי הדעות שלי כבר היו מוצקות ומבוססות באופן טהור על מה שהאכילו אותי כל חיי, כמו גם את כל מי שאני מכירה. מי בדיוק יוכל לשכנע אותי שעדיף ללדת בבית? מי יוכל לשכנע אותי שאפשר לגדל תינוק בלי חיתולים? איזה שטויות, מה, אנחנו חיים בשבט? זה בטח בצחוק. חבורת "שאנטי שאנטי" בפעולה. בטח מדובר בחבורת אנשים משועממים וחסרי חיים שיושבים כל היום בבית, מעשנים סמים, לובשים עלים, אוכלים רק אוכל טבעוני ומגדלים ילדים כמו בג'ונגל. מה, לא?

לא.

בכל פעם מחדש הצליחו לשנות את דעתי - דבר שכל מי שמכיר אותי יעיד שהוא מאוד קשה, כי אני כל כך נחרצת. לא תמיד מן הקצה אל הקצה, כי לפעמים הדעות המקוריות שלי כבר היו מבוססות על משהו אמיתי, אבל צורת החשיבה שלי בכל אחד מהנושאים השתנתה לגמרי. לא השתכנעתי שהכל מתאים לי, לא השתכנעתי לנהוג כך בעצמי גם אם אני מסכימה עם דרך המחשבה. אבל סוף סוף השתכנעתי שלפעמים החברה טועה, ושעדיף לי בכל מקרה לגבש את דעתי בעצמי, ולבסס אותה על משהו חוץ מ"זה מה שאומרים".

תובנה מרעננת. =)

שלום וברכה

אז החלטתי לפתוח בלוג, לטובת הנצחת הדעות הנחרצות שלי. לכל הקרובים אליי נמאס לנהל ויכוחים אינסופיים על אותם נושאים - ולי לא נמאס אף פעם. כזו אני, ולאחרונה הוגדרתי כ"תוססת", ולכן זהו שם הבלוג.

מתכננת לכתוב על נושאים כאלה ואחרים העומדים ברומו ובתחתיתו של עולם. די ברור שרוב האנשים לא יסכימו, כנראה, עם אף מילה. יש לי דעות קצת רדיקליות ואני מזהירה מראש שבבלוג אין לי כוונה להישמע יותר מדי פוליטיקלי קורקט. אולם בכוונתי להוכיח ולנמק את כל מה שאגיד, כי כל הדעות שלי מבוססות על מיני-מחקרים כאלה ואחרים שאני עורכת. כן, זה התחביב שלי: לערוך מחקרים בנושאים בלתי חשובים בעליל, שאין להם שום קשר ורלוונטיות לחיי.

=) נעים מאוד, זה היה סמיילי. יש להקפיד לקרוא את רוב התבטאויותיי בנימה מחויכת - שכן הן עשויות בהחלט להטעות! אני לא מבטיחה לזכור להוסיף את הסמיילי תמיד!